מעבר לכל דמיון / אור דמביץ, כת"צית

במשך חצי שנה היטלטלה אוניית הפנצ'ו הרעועה על מי הדנובה והים השחור, נושאת את תקוותם של מאות מעפילים שברחו מאימת הנאצים. חיים פרקש עוד זוכר את המסע המפרך, והסופרת תמי שם טוב מחיה אותו מחדש בספרה
האונייה פנצ'ו

בכלל לא פחדנו, כי היה לנו פחות ידע. אני בטוח שההורים והמבוגרים רעדו. האונייה טבעה, עלינו על סלע, והיינו שם אחד־עשר יום. זה היה בדיוק ביום כיפור ובסוכות
הפנצ'ו הייתה גיגית, לא אונייה! זה היה טוב לשבוע–שבועיים, לא לכמעט חצי שנה. אבל הנה, אני ההוכחה שעברנו את זה

חיים

לפני חודשים אחדים יצא ספרה החדש של הסופרת תמי שם טוב, "אני לא עוזב", בהוצאת "כנרת זמורה דביר". בספר, שהוא המשך לספרה "אני לא גנב", מסופר על הנער איצ'ו ועל חברתו רוזי, העולים על האונייה "פנצ'ו" בדרכם לארץ ישראל. באונייה הם פוגשים גם את אימי ליכטנפלד, האיש שפיתח את אומנות הלחימה "קרב מגע". 

סיפורה של הפנצ'ו כל כך יוצא דופן, שאילו הייתה הסופרת ממציאה אותו, כנראה לא היינו מאמינים לה. אלא שמתברר שסיפורה של הפנצ'ו, וגם זה של אימי, בניגוד לחלקים אחרים בספר "אני לא עוזב", הם אמיתיים לגמרי. 

הפנצ'ו הייתה אוניית נהר שהובילה סחורות מנמל לנמל ושטה בדַנוּבָּה – מגדולי נהרות אירופה. היא הוסבה לאונייה שיכולה להוביל מספר קטן של בני אדם לתקופה של מספר שבועות, אך בסופו של דבר המעפילים – כ־500 במספר – נסעו איתה במשך כחצי שנה. 

העלייה של נוסעי הפנצ'ו המציאותית לארץ ישראל לקחה ארבע שנים תמימות. ממאי 1940 ועד יוני 1944 נפרש סיפורם של נוסעיה. כדי להבין יותר את הסיפור המדהים שעליו כותבת תמי שם טוב, שוחחתי עם חיים פרקש – כיום בן 92, שעלה כילד עם אימו על הפנצ'ו, ועם הסופרת תמי שם טוב, שביססה חלקים מספרה על הסיפור שלו.

חיים פרקש
חיים פרקש צילום אריק סולטן

מוצא אחרון

"המשפחה שלי גרה בסלובקיה, משפחה מחסידות סאטמר. שם הלכתי לבית הספר, עד שבגיל 11 בערך עליתי עם אימא שלי על האונייה לישראל, אונייה בלתי־לגאלית (בלתי חוקית, א"ד)", מספר פרקש.

עליתם מסיבות של ציונות או בגלל אנטישמיות?

"לא. אבא שלי עלה קודם לכן, הבריטים הרשו לעלות עם סרטיפיקטים בין המכביות שהתקיימו בארץ ישראל. ואז מי שהיה בארץ ביקש שיביאו את המשפחה שלו, ביקש איחוד משפחות. אבל הבריטים ביטלו בכל פעם את הסרטיפיקטים שאבא שלח. עלייה על פי איחוד משפחות הייתה מנוגדת ל'ספר הלבן'. עד שבסוף לא הייתה לנו ברירה – המלחמה פרצה ב־1939. אנחנו עלינו שנה אחרי פרוץ המלחמה, הפנצ'ו הייתה כמעט האחרונה שיצאה מאירופה".

חיים ואימו הצליחו לעלות על הפנצ'ו, שרוב נוסעיה היו חניכי תנועת הנוער בית"ר, והשאר – אנשים שקנו כרטיסים, כמוהם. 

"אימא שלי ואני עלינו על האונייה מסלובקיה לדנובה. משם האונייה יצאה. הדנובה הוא נהר שחוצה את כל אירופה – עובר בגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה, בולגריה, עד הים השחור. כמעט כל האוניות הבלתי־לגאליות יצאו מנהר זה. 

"האוניות הגיעו עד הים השחור, ושם על פי רוב עלו המעפילים על אונייה גדולה יותר, שהביאה אותם לישראל. אנחנו עלינו במאי 1940 על אונייה בברטיסלבה, בערך 400 איש", מספר חיים. "אחרי חודש הצטרפו עוד מאה איש – הגרמנים שחררו אותם ממחנה בוכנוולד בדכאו בתנאי שבתוך חודש הם עוזבים את אירופה. לא הייתה אפשרות אחרת, אז הם הצטרפו לפנצ'ו, למרות שגם ככה היינו הרבה יותר מדי, כי זו הייתה אונייה שנועדה למאה איש בקושי". 

האונייה הטובעת חופי האי הבודד כמילי. צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

לבד על אי בודד

כך, הפליגו לבסוף 500 איש על האונייה הקטנה. "לכל אחד היו 60 סנטימטר. כך היינו על האונייה הזאת כמעט שישה חודשים על המים". אבל זה ממש לא סוף הסיפור.

"הגענו ארצה אחרי ארבע שנים במקום אחרי שבועיים–שלושה. היינו חצי שנה על האונייה, ואז האונייה טבעה באמצע הים התיכון. היא התקרבה לארץ ישראל ובאמצע הדרך המנוע התפוצץ, אז עשינו מסדינים מעין מפרש. המפרשים הסיעו אותנו. אחרי כמה שעות המפרש נקרע בגלל הרוח, והאונייה שטה איך שהיא רוצה, עד שבלילה נתקענו והיא עלתה על סלע".

אתה זוכר את הטביעה ומה שקדם לה? פחדת?

"אנחנו הילדים בכלל לא פחדנו, כי היה לנו פחות ידע, אבל אני בטוח שההורים והמבוגרים ממש רעדו. האונייה טבעה, עלינו על סלע, והיינו שם אחד־עשר יום. זה היה בדיוק ביום כיפור ובסוכות".

האי שלידו טבעה האונייה היה סלע באורך של כשני קילומטרים וברוחב של כמה עשרות מטרים, והוא היה בשליטה איטלקית. האונייה טבעה במשך כיומיים, שבמהלכם הוציאו אנשי האונייה קרשים, אוכל ודלק מתוכה. 

"בכל לילה עשינו מדורה כדי שיראו אותנו מרחוק אם מישהו יעבור. לא היו לנו מכשירי קשר. היינו שם כ־30 ילדים, לנו היה טוב: היינו חופשיים, רצנו, השתוללנו ולא חשבנו. עכשיו, לאחר מעשה, אני חושב איך אימי וכל שאר המבוגרים בטח רעדו מפחד, כי הם ידעו שבעוד יום–יומיים ייגמר האוכל. קיבלנו בכל יום צלחת אחת של מרק, זה מה שנשאר", מספר חיים.

סלע שומם. האי הבודד

הצלה כפולה

"אחרי אחד־עשר יום האיטלקים איכשהו גילו אותנו – במקרה מטוס עבר וראה פתאום אנשים. באה אוניית מלחמה איטלקית ושאלו אותנו מי אנחנו, כמה אנשים. אמרנו 500 איש". 

אוניית המלחמה יכלה להכיל בכל פעם רק חצי מאנשי הפנצ'ו שטבעה. היא הסיעה אותם לרודוס, אז אי בשליטת האיטלקים. כיוון שרודוס היה אז תחת מצור, גם מצבם של תושבי המקום לא היה טוב במיוחד. 

"התחלקו איתנו, היינו במגרש הכדורגל ופתחו אוהלים. ירד גשם חזק אז העבירו אותנו למקום אחר שהוא כמו מחנה מעצר. זה היה די נוח. היהודים של רודוס לקחו את הילדים – כל משפחה ברודוס לקחה ילד אחד אליהם הביתה. שאר הנוסעים נשארו במחנה סגור במשך שנה וחצי. אחרי שנה וחצי, משום מה, העבירו את כולנו לאיטליה. חודש אחרי זה הגרמנים הוציאו את כל יהודי רודוס לאושוויץ. העבירו אותנו למחנה גדול בדרום איטליה, 1,500 יהודים היו שם.

"הגרמנים ביקשו להעביר אותנו לפולין והאיטלקים סירבו. הם לא רצו שייקחו אותנו. היום מתברר שהגרמנים לחצו על האיטלקים לשלוח אותנו לפולין והאיטלקים התנגדו, למרות שהאיטלקים והגרמנים היו שותפים". ההצלה של האיטלקים את אותם יהודים על אף שיתוף הפעולה בין האיטלקים לגרמנים – הייתה מעשה אנושי נדיר באותם ימים. 

גם כאשר גדודים גרמניים עברו בקרבת המחנה שבו שהו היהודים, מפקד המחנה האיטלקי אִפשר ליהודים לברוח ולהתחבא בהרים, ובכך הציל את חייהם. "מאז אנחנו מאוד מפרסמים את זה בכל העולם – עד כמה האיטלקים היו אנושיים, ובזכותם הרבה יהודים חיים, על אף שהם היו שותפים של הגרמנים במלחמה. 

"אנחנו הקמנו במחנה בית ספר, גן ילדים, תנועת נוער. בשנת 1944, שנה לפני גמר המלחמה, איטליה שוחררה. ביוני 1944 לחצו על האנגלים שייתנו סרטיפיקטים ליהודים שהיו במחנות לעלות לישראל. קיבלנו סרטיפיקטים ועלינו לישראל. ברור שלא על הפנצ'ו שטבעה", הוא מחייך, "אלא אונייה רצינית". 

היום חיים, שהיה אז ילד, כבר בן 92, ומתוך כל אנשי הפנצ'ו נשארו מעטים מאוד. "תכננו פגישה, אבל בגלל הקורונה הפגישה בוטלה", הוא אומר. "הפנצ'ו הייתה גיגית, לא אונייה", הוא צוחק. "זה היה טוב לשבוע–שבועיים, לא לכמעט חצי שנה. אבל הנה, אני ההוכחה שעברנו את זה".

תמי שם טוב. צילום: יוסי אלוני

אני לא עוזב

זה מה שרציתי – לנתק את קורצ'אק לפחות בספר אחד מהקישור האוטומטי לשואה. ספר אחד יהיה על חייו ולא על מותו.
כששמעתי שהפנצ'ו הייתה על אי בודד אמרתי וואו, בשביל סופר זה כמו אוצר! לא הייתי מעיזה להמציא אי בודד. אבל זה קרה באמת. ואז נפגשתי עם חיים פרקש, שהיה בפנצ'ו, והוא סיפר לי עליה

כאמור, הפנצ'ו היא חלק משמעותי בספרה של תמי שם טוב, אך לא רק היא. הספר מגולל את סיפורו של איצ'ו (יצחק), ילד בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ועוקב אחר מסעותיו – המסע הפיזי מוורשה במלחמת העולם השנייה עד לארץ ישראל, אך גם המסע ההתבגרותי – ויתורים, אהבות, וה"קורצ'אקיות" שטבועה בו ומובילה אותו.

"אני לא עוזב" הוא הספר השני בסדרה. הספר הראשון, "אני לא גנב", יצא בשנת 2012 ומספר על גיבור אחר, יאנק שמו, גם הוא ילד בבית היתומים של קורצ'אק. העלילה בספר הזה מסתיימת בשנת 1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. 

איך הגעת לכתוב דווקא על יאנוש קורצ'אק?

"לפני כמה שנים כתבתי ביוגרפיה סיפורית לילדים על אליעזר בן יהודה. אחרי שגמרתי לכתוב את הספר, ונורא נהניתי מזה, חשבתי לעצמי שאני רוצה לכתוב עוד ביוגרפיות סיפוריות לילדים צעירים, אבל לא על גיבורי מלחמה או גיבורים מהסוג שאנחנו מתייחסים אליהם כגיבורים, אלא גיבורי רוח ותרבות. חשבתי מייד על יאנוש קורצ'אק, אבל אז חשבתי – למה לכתוב ביוגרפיה לילדים קטנים על קורצ'אק? הרי הסוף שלו כל כך נורא", מספרת שם טוב. 

יאנוש קורצ'אק

לכתוב על החיים

"ובכל זאת, זה לא הניח לי. התחלתי לקרוא עליו עוד ועוד, וככל שקראתי, כך הבנתי שבעצם אנחנו מכירים בעיקר את הסוף המר שלו, ולא מספיק מתעסקים במה הוא עשה בחייו. למשל, בית היתומים שלו – רוב האנשים חושבים שזה בית יתומים שהוקם בתקופת השואה בגלל שהיו הרבה יתומים בזמן הזה. אבל זה לא נכון, מתוך 30 שנות הפעילות של בית היתומים, רק שלוש השנים האחרונות היו בתוך מסגרת הזמן של השואה. 

"מעטים יודעים עד כמה בית היתומים הזה היה דמוקרטי, בניהול עצמי של הילדים. איך נכנסו לשם מאות ילדים שבאו מבתים עצובים ושבורים ויצאו משם אנשים גם עם חוזק מוסרי וגם עם יכולת להתמודד עם החיים האמיתיים בחוץ. מרוב שאנחנו מתעסקים בבחירה האחרונה שלו – למות עם הילדים, אנחנו לא מתעסקים בבחירות שהוא עשה בחייו, שהיו כולן למען הילדים. 

"הרגשתי שאני חייבת לכתוב עליו", ממשיכה תמי, "אבל לא לקטנים ולא ביוגרפיה, אלא רומן היסטורי שבו אני אנסה להחיות את מפעל חייו – בית היתומים. זה מה שעשיתי ב'אני לא גנב', שמסתיים חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. זה מה שרציתי – לנתק את קורצ'אק, לפחות בספר אחד, מהקישור האוטומטי לשואה. שספר אחד יהיה על חייו ולא על מותו. הגיבור שלי – יאנק – יעזוב את בית היתומים ואת פולין לפני השואה. ידעתי את זה ברגע שהתחלתי לכתוב את הספר".

מה קרה לילדים?

לעומת עלילת ספרה הראשון, עלילת הספר השני, "אני לא עוזב", מתרחשת בזמן השואה. 

"כשגמרתי לכתוב את הספר הראשון, לא יכולתי שלא לדאוג לילדים האחרים. מה יהיה איתם? את יאנק, הגיבור הבדיוני של הספר הראשון, הצלתי מהשואה, ובראש שלי ידעתי מה קרה לשאר הדמויות הבדיוניות – איפה הם, מה קרה להם ואיך הם ניצלים. כשהייתי הולכת לבתי ספר, והיו שואלים אותי מה קרה אחר כך, כשהספר נגמר, יכולתי לספר איך הם ניצלו. 

"ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת להעלות את זה על הכתב, וגם העורכת שלי אמרה שחייבים ספר המשך. ידעתי שספר ההמשך יתרחש בזמן הנורא של השואה, ומאוד פחדתי לכתוב על השואה. הדמויות שלי מומצאות, וכדי להיות נאמנה למציאות ההיסטורית ולכבד את אלה שבאמת היו שם, הספר הזה עבר בדיקה מדעית על ידי ההיסטוריונית פרופסור חוי דרייפוס, שליוותה אותי לאורך הכתיבה. 

"היא בדקה פרק פרק ופתרה לי כל דבר שהיה לא הגיוני. היא גם יעצה לי הרבה, למשל איך איצ'ו יעזוב את פולין אם הוא בכלל בונדיסט (תומך במפלגה היהודית־סוציאליסטית "בונד", א"ד), למה שהוא יסכים לעזוב? היא עברה על הכול ועזרה לי כך שזה יהיה הכי דומה למציאות".

חוי דרייפוס גם סיפרה לתמי על סיפורה המדהים של הפנצ'ו, וכך לקחה תמי את הסיפור ו"הלבישה" אותו על סיפורו של איצ'ו בספר שכתבה. 

"כששמעתי שהפנצ'ו הייתה על אי בודד אמרתי וואו, בשביל סופר זה כמו אוצר! לא הייתי מעיזה להמציא אי בודד. אבל זה קרה באמת. ואז נפגשתי עם חיים פרקש, שהיה בפנצ'ו, והוא סיפר לי עליה. קראתי ספרים על הפנצ'ו ואת היומן של המפקד. שאלתי את חיים הרבה שאלות. 

"אני יכולה לכתוב 'על', אבל חיים ממש היה שם, וזה כל כך עזר לי, כי הוא סיפר את הדברים מנקודת המבט של הילד שהוא היה".

אילו תגובות קיבלת מקוראים?

"קיבלתי תגובות מאוד חמות. למשל, ילדים סיפרו שלא הסכימו לכבות את האור או לצאת להפסקה. אלה הדברים שהכי משמחים אותי בעולם".

מה המסר שאת מנסה להעביר בספר?

"סופרים אף פעם לא אוהבים כששואלים אותם מה המסר", מחייכת תמי, "כי אנחנו לא רוצים לחשוב שכתבנו משהו רק בשביל המסר. אני רוצה שהסיפור יתפוס את הלב, אבל משהו בקורצ'אקיות אולי עובר גם אל מי שקורא את הספרים האלה. ההומניזם שלו, אולי גם הוא עובר לקורא כשהוא מבין איזה איש גדול היה שם, וכשהוא מבין איזו אהבת אדם באשר הוא אדם, וילד באשר הוא אדם, הייתה לו. איזה איש גדול הוא היה".

כתבות נוספות

כתבים צעירים

הנה הם באים

חיכיתם חיכיתם, ציפיתם ציפיתם, והנה היא כאן! קבלו את הנבחרת החדשה של הכתבים הצעירים ב"אותיות וילדים" למאות הכותבים ששלחו ולא התקבלו הפעם מפאת חוסר מקום – הייתם נפלאים, אל תשכחו לנסות גם בפעם הבאה!
מחנה של צדק חיים ולדר

מַחֲנֶה שֶׁל צֶדֶק / חיים ולדר

כְּכָל שֶׁאֱלִישָׁע נִכְנַס לָעִנְיָנִים, כָּךְ הָעִנְיָנִים יָצְאוּ מִשְׁלִיטָתוֹ שֶׁל מִיכָאֵל. הָאֱמֶת, בַּתְּחִלָּה לֹא כָּל כָּךְ שַׂמְנוּ לֵב לְזֶה, גַּם בִּגְלַל שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה בְּאֹפֶן טִבְעִי, וְגַם כִּי לְמִיכָאֵל לֹא הָיָה אִכְפַּת (אוֹ שֶׁלֹּא הֶרְאָה שֶׁאִכְפַּת לוֹ). אֲבָל כְּכָל שֶׁחָלַף הַזְּמַן, הִמְשִׁיךְ אֱלִישָׁע לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָעִנְיָנִים, וּבְלִי לָשִׂים לֵב נוֹצַר מַצָּב שֶׁהוּא זֶה שֶׁהֶחְלִיט אֶת כָּל הַהַחְלָטוֹת בְּנוֹגֵעַ לַמַּחֲנֶה.
האונייה פנצ'ו

מעבר לכל דמיון / אור דמביץ, כת"צית

במשך חצי שנה היטלטלה אוניית הפנצ'ו הרעועה על מי הדנובה והים השחור, נושאת את תקוותם של מאות מעפילים שברחו מאימת הנאצים. חיים פרקש עוד זוכר את המסע המפרך, והסופרת תמי שם טוב מחיה אותו מחדש בספרה

רַבֵּנוּ / דורון שפר

דורון שפר צפה בסדרת הטלוויזיה רבנו המספרת את סיפור חייו ופועלו של רבי נחמן מברסלב ונתקל בה בתופעה שמצויה אצל חסידים והזכירה לו סדרת דוקו על.... כדורסל

התמודדות בשגרת חירום / טל אור

פרופסור מולי להד דיבר על דרכים שנותנות לנו כוח ושמחה, ובזכותן אנחנו יותר אנרגטיים ומחוסנים. הוא קרא להן "גש"ר מאח"ד" – ראשי תיבות של גוף, שכל, רגש, משפחה, אמונה, חברה ודמיון

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!