מסע בעקבות כלבים שעשו היסטוריה בירושלים

רקע כלבים

הכלב שגילה מערה סודית
בשעת ערב מאוחרת בשנת 1854, כלומר לפני 170 שנה בדיוק, יצא הרופא וחוקר המקרא הבריטי ג’יימס ברקלי לטיול עם כלבו סמוך לשער שכם בירושלים. השניים שוטטו להם בנחת כאשר לפתע נעלם הכלב כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר חיפושים קדחתניים התברר שבאמת בלעה אותו האדמה: הוא החליק לתוך פתח מערה שהייתה מוסתרת בערמת אשפה גדולה. ברקלי ירד לחלץ את הכלב ועמד נדהם מול מערה עצומה שרק חלקה נחשף לעיניו לאור העששית. אחרי שהרגיע את הכלב המבוהל הוא חזר לביתו, ולמחרת בלילה יצא שוב, הפעם בחברת שני בניו ועם כמה לפידים, והם גילו את מערת צדקיהו, אחרי מאות שנים שבהן נעלמה מנופה של ירושלים. מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בארץ, ששימשה ככל הנראה מחצבה לאבני בית המקדש. מעניין לגלות שעד שהמערה התגלתה, היא הייתה מוכרת רק ממכתבים של ירושלמים ונוסעים שקראו לה “מערת כלבא שבוע”… בציור: מבקרים ראשונים במערת צדקיהו במאה ה־19.

הכלב שהציל את ירושלים
לא רק הכלב של ברקלי הביא בשיטוטיו לגילוי גורלי, אלא כלב נוסף, בן המאה ה־20. היה זה בבוקר חודש אייר תש”ח 1948 כאשר האדריכל הירושלמי רפאל בן־דור שוטט עם כלבו במורד רחוב הנביאים. רגליהם נשאו אותם לבית החולים האיטלקי, אך לא הייתה זו הליכה מקרית. היה זה מסלולם הקבוע של בן־דור והכלב, שכן בית החולים היה אז בידי הצבא הבריטי, והטבח הנדיב היה מוציא את שאריות ארוחת הבוקר לכלב הרעב. באותו בוקר גורלי נפרד מהם הטבח באופן סופי וסיפר שממחר לא יהיו יותר שאריות, כי הצבא מתפנה מהבניין לקראת עזיבת הבריטים את הארץ. הטבח החביב לא ידע שבאותו רגע הוא גילה סוד צבאי עצום, שכן הערבים והיהודים גם יחד ייחלו לכבוש את הבניין הענקי עם המגדל האסטרטגי ברגע שהבריטים יצאו ממנו. הוא גם לא ידע שבן־דור הוא חבר בארגון ההגנה. וכך קרה שאחרי החלפת מילות פרידה ותודה, דהר בן־דור למפקדה שלו, והכוחות נפרסו במהירות בכל המרחב. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, בעוד הבריטים יוצאים מחזית בית החולים, נכנסו לוחמינו דרך החלונות האחוריים וקבעו עובדה שסרטטה לימים את קו הגבול של ירושלים. לבן־דור וגם לכלבו הנאמן ניתנו אותות הצטיינות על תרומתם להגנת ירושלים במלחמה. בתמונה: בית החולים האיטלקי בתקופת המנדט הבריטי.

הכלב בלק
נדמה שאין עוד כלב – אמיתי או ספרותי – ששמו נקשר לירושלים יותר מהכלב בלק. למי שפספס את שיעורי הספרות או יצא בדיוק לשירותים כשהמורה לימדה על בלק, נספר שמדובר בכלב חשוב מאין כמוהו ששימש כגיבור ספרו האלמותי של ש”י עגנון, “תמול שלשום”. מדובר בכלב רחוב מיוחס, צאצא לדמות היסטורית מהעיר העתיקה: “אחד מאבות אבותיו של בלק זה תובל הכלב, שהיה מנהיג כת של כלבים בירושלים ומושל בכיפה משער יפו עד לרחוב מוכרי ירקות שבקצה השוק העליון”. הוא גם היה כלב משכיל ביותר: “בלק היה יודע שבעים לשון, כרוֹב כלבי ירושלים, אך לא הבין אנגלית, שעדיין לא הייתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ”. למרבה צערו של בלק, הוא נחשב ל”כלב משוגע”, כלומר אחוז כלבת, ולכן זכה לנחת זרועם של הירושלמים, שהיו מגרשים אותו ומשליכים עליו אבנים. לא נעשה לכם ספוילר, כי באמת כדאי לכם לקרוא את הספר, אבל רק נגיד שאם תקראו אותו תגלו את הסיבה המצחיקה שבגללה נקרא הכלב בשמו המוזר. אגב, דמותו של בלק הפכה כל כך פופולרית, עד שלימים הוציא עגנון ספר נפרד בשם “כלב חוצות”, שבו הוא ריכז מתוך ספר המקור רק את הקטעים העוסקים בבלק, זכר כלב לברכה.

 

הכלב שזכה לרחוב על שמו בירושלים
בין רחובות המושבה הגרמנית המהודרת בירושלים מככבים שמותיהם של מדינאים דגולים שנטו חסד לתנועה הציונית במהלך ההיסטוריה. ישנו רק רחוב אחד קטן ויוצא דופן, למעשה סמטה צרה למדי, בין רחוב עמק רפאים לרחוב דידס, אשר בפתחה תלוי השלט “סמטת ג’ימי”. השלט מספר על ג’ימי “שכשכש בזנבו ושוטט להנאתו כאן בשנים 1988–1998”, ובאמת מתברר שג’ימי הנ”ל היה כלב ולא בן־אדם. היה זה כלב קטן וחמוד מסוג האש־פאפי, של משפחת הרמל שגרה בסמוך. בוקר אחד יצא ג’ימי לשיטוט בשכונה ונדרס למוות באופן טרגי על ידי מכונית. מאחר שלסמטה הקטנה לא היה אז שם, ובגלל שכולם בשכונה אהבו את ג’ימי, איש לא התנגד להנצחתו המחתרתית ללא תיאום עם העירייה. לפני זמן מה “התלבשו” על המקרה חבורת אומני רחוב מוכשרים בירושלים בשם “ועדת קישוט”, והעניקו לג’ימי הנצחה מכובדת אף יותר, כאשר ציירו וצבעו את דמותו בצבעים עליזים על מבנה קטן בסמוך לסמטה שלו.

 

כתיבה: תמר הירדני

הכתבה מלאה פורסמה בגיליון ט”ו אייר תשפ”ד,

לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן

שיתוף:

פייסבוק:

מצטרפים ומקבלים את הספר החדש של נדב נווה במתנה!

בהתחייבות לשנה *