מחוברים לשורשים

העדה האתיופית מציינת מדי שנה את חג הסיגד. מהו המקור של החג? מדוע קבעו אותו דווקא בחודש חשוון? ולמה החוגגים צריכים לטפס על הר גבוה עם אבן על הגב? אלמנש ילאו חוזרת אחורה לתקופת ילדותה בכפר באתיופיה ומספרת על החיים החקלאיים, כיצד חגגו שם את חג הסיגד ועל הגשמת החלום בחגיגות בירושלים

חודש חשוון נקרא גם חודש מרחשוון, אחד הטעמים לשם זה קובע כי הקידומת "מר" נוספה משום שלא חלים בחודש זה חגים או אירועים משמחים. ואכן, אין בו חגים שנחגגים על ידי כל עדות ישראל; אבל אם תפתחו שוב את לוח השנה, תבחינו שבסוף החודש עדה אחת מציינת חג מיוחד מאוד: חג הסיגד, שהעדה החוגגת אותו היא העדה האתיופית, כמובן.

תירס תמורת חיטה

אלמנש ילאו גדלה בכפר אמבובר באתיופיה ועלתה לארץ ישראל בגיל 11 דרך מבצע שלמה. היום היא אם לחמישה ילדים ומתגוררת ביישוב כוכב יעקב. "החיים באתיופיה היו חיים מאוד רגועים, טבעיים ושמחים", היא מספרת לי, "כולם עבדו בחקלאות ולא התמודדו עם בעיות בפרנסה, כי ההכנסה מהתוצרת החקלאית הייתה על אחריותם האישית בלבד, והם דאגו לכך מאוד. לכל אחד היו כמה שדות שבהם קטפו את כל האוכל שהיו זקוקים לו".

בכפר שבו גרה אלמנש באתיופיה, לכל משפחה היו שדות שונים ומגוונים: שדה חיטה, שעורה, תירס ואפילו פשתן, שדות תבלינים ועוד. אם בישראל הולכים למכולת או לסופר כדי לקנות מצרכים – בבית של אלמנש היו יוצאים החוצה וקוטפים את ארוחת הצהריים. אם אנשים היו רוצים לקנות דברים שלא גידלו באזור שלהם, הם היו משתמשים בסחר חליפין.

"התושבים היו הולכים לעיר הגדולה ומחליפים דברים אחד עם השני", היא מסבירה, "לדוגמה: אני מביאה כמות מסוימת של תירס, ותמורתה אקבל כמות שקולה של חיטה. לכל אחד היו גם עדרים של כבשים, פרות וגם תרנגולים. לא היו קונים בשר בקצבייה כמו היום. כשרצו לאכול בשר שחטו כבש, או ששחטו פרה ביחד, כמה משפחות, והתחלקו בבשר".

שגרה של שמחה

את החיים הללו אלמנש מתארת כרגועים ושלווים. "ניהלנו לעצמנו את החיים, לא חיינו במרוץ של עבודה כשכירים. זכינו ביושר בפירות עמלנו. כמובן שהיו מייצאים הרבה שקים של יבול מהתוצרת החקלאית – את כל מה שנותר החקלאים היו מוכרים בשווקים המקומיים, אבל רוב היבול שימש למאכל המשפחה. באתיופיה החקלאים ביצעו לבד את כל השלבים: זריעה, קצירה, דיש (ניקוי של החיטה), טחינה, ורק אחר כך האימהות יכלו להכין לחם. לא הלכנו לקנות אוכל בחוץ, לא היה דבר כזה. חיינו בפשטות. אנשים היו מאוד שמחים ותמיד היו מחפשים סיבה לשמוח".

אם כבר מדברים על שמחה, תוכלי לספר לי על חג הסיגד באתיופיה?

"חג הסיגד הוא חג קהילתי מיוחד מאוד. חוגגים אותו בכ"ט בחשוון – 50 יום בדיוק אחרי יום הכיפורים. מה שמיוחד בחג הזה הוא שחוגגים אותו על הר גבוה, רמז להר סיני ולקבלת התורה. בכפר באתיופיה היינו עולים כל היהודים להר גבוה, לבושים בבגדים לבנים, שמסמלים טוהר ונקיות. לפני כן פתחנו בצום, ויצאנו אל ההר כשאבן מונחת לנו על הגב. האבן סימלה יראה והכנעה לפני הקדוש ברוך הוא. לחג קוראים גם מהלליה – חג שמהללים בו את ה' ומבקשים ממנו מחילה וכפרה".

ממרחקים קראתיך ה'

המקור לחג הסיגד נמצא בפרק ט' בספר נחמיה, שבו מתוארת העצֶרת של העם בירושלים לכריתת הברית. יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית יחד עם מנהגים נוספים כמו הצום והתפילות שמתוארים בפרק. "במהלך החג היו מתפללים, זו הייתה תפילה של כיסופים לירושלים", מספרת אלמנש, "אנשים היו בוכים, נקרעים מגעגועים, ומתפללים שה' יגאל אותם ויביא אותם לירושלים. באתיופיה היו מתפללים לירושלים, אבל מתכוונים בעצם לכל ארץ ישראל. האמנו שירושלים היא כולה זהב והיינו מתפללים ובוכים לה' שיביא אותנו אליה.

"סדר התפילה היה מורכב מעשרת הדיברות, קריאת כל התורה ודברי תוכחה ומוסר לעם. בסוף החגיגה היו יורדים מההר עם ספר התורה בשירים וריקודים, סמל לכך שאחרי שבכינו מחלנו אחד לשני, ואנחנו מקווים שהקדוש ברוך הוא קיבל את התפילות שלנו".

את החגיגה הובילו הקֵסים, כוהנים שמשמשים בתפקיד הסמכות הדתית הראשית בקהילה האתיופית. בצאת הצום בחג הסיגד, אלמנש מתארת שהיו עורכים סעודה ענקית שבה כל אחד שחט בביתו כבש או פרה, לפי יכולתו. לא בכל כפר היו מספיק יהודים וקהילה גדולה כדי שיהיה להם קֵס שיערוך להם את הטקס, לכן בכפרים הגדולים עשו טקסים גדולים שבהם השתתפו גם יהודים מהכפרים הקטנים הסמוכים. אלמנש מספרת שהיא התגוררה בכפר גדול יחסית ומלא ביהודים, ולכן כל יהודי הכפרים הסמוכים היו מתארחים אצל בני הכפר שלה.

מי שהיה גר רחוק היה מגיע שבוע מראש ומתארח אצל אנשי המקום. האורחים היו נשארים גם לערב, לסעודה הגדולה. במהלך הלילה היו שותים, סועדים, שרים ורוקדים כמעט עד הבוקר. לקראת הסעודה היו מכינים המון אוכל, לא צופים מראש את כמות האורחים ולא את כמות המנות אלא מכינים מעבר למה שצריך. תמיד היה שפע!

ממשיכים את המסורת

כאמור, גם היום בני הקהילה האתיופית ממשיכים לחגוג את חג הסיגד. "אחרי שעלינו לארץ ישראל חיפשנו מקום להמשיך לחגוג בו, כי אומנם הגענו אל הנחלה, אבל לא אל המנוחה", אומרת אלמנש ומסבירה: "זאת אומרת שהגענו אל הנחלה – אל ארץ ישראל, אל ירושלים, הגשמנו חלום, אבל עדיין לא הגענו אל המנוחה – הגאולה עדיין לא הושלמה. בית המקדש, שבתמימותנו חשבנו שנמצא אותו עומד על תילו כשנשוב לארץ, למעשה עדיין לא נבנה, ואנחנו מחכים ומצפים לבנייתו בעזרת ה' בקרוב".

למה נבחרה טיילת ארמון הנציב בירושלים כמקום שבו חוגגים את חג הסיגד?

"הקסים בהתחלה חשבו לחגוג בכותל, אחר כך ברמת רחל, ובסופו של דבר הרבנות הראשית קבעה שיחגגו את חג הסיגד בארמון הנציב, כי כשעומדים בטיילת רואים משם את כל ירושלים – כולל הכותל. זה לא הר גבוה כמו שהיה באתיופיה, אבל הוא עדיין מסמל את ההר. בארץ ישראל חוגגים קצת שונה, כי המנטליות פה שונה. היום כל יהודי אתיופיה עולים לארמון הנציב בהסעות ובאוטובוסים, גם הצעירים. המבוגרים שיודעים אמהרית משתתפים בכל התפילה יחד עם הקסים, והצעירים שלא מבינים אמהרית קוראים תהילים ובכך מציינים את תפילות החג".

נהניתי מאוד לשמוע על חג מיוחד מאוד שלא כולנו זכינו לחגוג. הלוואי שתפילותינו יתקבלו ברצון ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו!

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!