מזוזה על דלת ברודוס

קרדיט כתיבה וצילומים: תמר הירדני

רק יהודי מתייוון היה מעלה בדעתו לפני אלפיים שנה לקשור קשרים היוונים, אבל בימינו מקיימת מדינת ישראל קשר ידידותי עם יוון. הסיבה העיקרית לכך היא שיוון כבר מזמן איננה האימפריה הקשוחה ההיא, עם גזירות שמד וצלם בהיכל, אלא בסך הכל מדינה אירופאית פשוטה וחברותית שגם מושכת אליה לא מעט תיירים ישראלים, ולא במקרה: היא מורכבת מכ-3,000 איים בעלי חופים זהובים וקסומים בים התיכון, היא לא יקרָה, והיא שוכנת במרחק טיסה של בסך הכל שעה וחצי מישראל. בקיצור, אף יהודי היום לא מרגיש שיוונים נקבצו עליו ופרצו חומות מגדליו, אבל ההסטוריה היתה קצת שונה.

שבויי מלחמה מהגליל ביוון

אם בודקים את יחסי יוון והיהודים לאורך ההיסטוריה, רואים בבירור שהבלגן התחיל בימי אנטיוכוס אפיפנס יימח שמו לפני 2,185 שנים בדיוק. עד אז אפשר היה למצוא פה ושם יהודים מרוצים בכל רחבי יוון, בעיקר בערים הגדולות כמו סלוניקי או ספרטה. יהודים הרבה פחות מרוצים הגיעו ליוון קצת יותר ממאתיים שנה לאחר מכן, בשנת 67 לספירה, בנסיבות לא נעימות בעליל. היו אלה 5,000 שבויי מלחמה מהגליל שהשתתפו במרד הגדול נגד הרומאים ונשלחו כעונש לעבודות כפייה ביוון. העבדים העבריים האלה שוחררו לבסוף, אבל לא הורשו לחזור לארץ ישראל. הם נאלצו להתיישב ביוון, ומבלי להתכוון הפכו לדור המייסדים של קהילות יהודיות גדולות, שחיו ביוון במשך מאות שנים אחריהם.

כשיווני פוגש ספרדי

המצב, רבותיי, רק הוסיף והידרדר. האימפריה הרומית ששלטה בין מזרח אירופה לאסיה הקטנה, כלומר גם על יוון, החליטה בשנת 324 לספירה להתנצר. אימפריה זו, שנקראה ביזנטיון, הטילה חוקים קשים ואכזריים נגד יהודים וגרמה לרבים מהם לברוח או פשוט להתנצר. המצב העגום נמשך יותר מאלף שנים, עד שב-1453 נכבשה יוון מידי הביזנטים הנוצרים על ידי הטורקים המוסלמים. למרבה ההפתעה וההקלה, הטורקים התייחסו בסובלנות כלפי היהודים שתחת חסותם ואף קלטו בשמחה את הפליטים היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492. מהלך זה השפיע באופן מכריע על האופי של יהדות יוון כולה. הקהילות היהודיות בערים הגדולות החלו לשגשג, ובהן בעיקר קהילת סלוניקי; המנהגים הקדומים קצת נדחקו ובמקומם אימצו יהודי יוון את המנהגים של יהודי ספרד, ואף החלו לדבר בשפת הלדינו.

קהילת יוון מתמוטטת

הנינוחות נגמרה כאשר מלחמת העצמאות היוונית פרצה ב-1821. רוב יהודי יוון תמכו כמובן בטורקים, אשר סירבו להעניק עצמאות ליוונים הנוצרים, וזה עלה ליהודים ביוקר. היוונים ניצחו במלחמה הזאת וגירשו את הטורקים מאדמתם אחרי 400 שנות שלטון זר. מדינת יוון המודרנית קמה וכעונש על "בוגדנותם של היהודים", רצחו היוונים למעלה מ-5,000 יהודים בחצי האי פלופונסוס. בהמשך העסק קצת נרגע, היוונים התעסקו במלחמות חוזרות ונשנות מול הטורקים והניחו ליהודים. הקהילות היהודיות גדלו מאד, עד כי בסקר שנערך בשנת 1941 נמצא כי ביוון התגוררו אז קרוב ל-75 אלף יהודים, מתוכם 55 אלף בסלוניקי.

מזמיני הסקר, אגב, היו הנאצים, שבדיוק סיימו לכבוש את יוון במלחמת העולם השנייה ורצו לדעת כמה עבודת השמדה מחכה להם שם. הם עשו כהרגלם עבודה יסודית מאד, והותירו אחריהם לבסוף פחות מ-10 אלפים יהודים ביוון, בעיקר בסלוניקי, אתונה ולריסה. כן, לא רבים יודעים, אבל למעלה מ-80% מיהודי יוון נספו בשואה. קהילת יוון התמוטטה למעשה ורוב הניצולים עקרו אחרי המלחמה לישראל ומיעוטם לארצות אחרות.

הפתעה בבית של אנה

ביוון חיים היום כ-5,000 יהודים בלבד, רובם המוחלט באתונה, אבל אפשר למצוא פה ושם קהילות זעירות שמשמרות מעט מהמורשת המפוארת של יהודי יוון. הפתעה בעניין הזה חיכתה לנו בטיול משפחתי שערכנו בקיץ האחרון לאי רודוס. הגענו לכמה ימים ולצורך כך שכרנו בית נחמד בשם "הבית של אנה" בתחומי העיר העתיקה. אחרי שפרקנו את חפצינו ושוטטנו מעט בבית, גילינו לתדהמתנו שעל כל פתח בבית קבועה מזוזה! בירור נוסף גילה שעל פעמון הדלת כתוב השם "Koen".  נפעמים ונרגשים יצאנו לרחוב הסמוך, אל בית הכנסת "קהל שלום" העתיק שנבנה בשנת 1577, וקיווינו למצוא בו תשובה לפשר המזוזות. את פנינו קיבלה אשה מבוגרת וחייכנית מאד שהסבירה לנו שהבית ששכרנו נמצא ברובע היהודי העתיק של רודוס. היא גם גילתה לנו שהיא במקרה אנה כהן וזהו הבית שבו היא גדלה מגיל ארבע ועד שהחליטה לעבור לבית קטן יותר ולהשכיר את הבית הגדול דרך חברת השכרה…

 

מפגש לא צפוי עם סמואל

אנה, המשמשת היום כשומרת בית הכנסת, היתה נרגשת מאד לגלות שבבית שלה מתארחת משפחה ישראלית מירושלים. היא סיפרה לנו שבסמטאות הציוריות שסביבנו חיו פעם למעלה מ-6,000 יהודים שהתפללו בחמישה בתי כנסת שונים. למרבה הצער, ארבעת בתי הכנסת האחרים נחרבו עד היסוד ורוב חברי הקהילה נספו בשואה. קהילת רודוס מונה היום פחות מארבעים איש.

עוד היא מדברת ולבית הכנסת נכנס איש מבוגר וגבוה ועם כיפה על הראש. אנה מיהרה אליו, הצביעה עלינו בהתרגשות, החליפה אתו משפטים ארוכים ביוונית והוא ניגש לחבק את כולנו. במהרה התברר כי זהו סמואל מודיאנו, ניצול השואה האחרון שנותר מקהילת רודוס המקורית ועל זרועו עוד חקוק מספר ממחנה אושוויץ. הוא לא גר כלל באי, אלא באיטליה, אבל התמזל מזלנו ובדיוק באותו יום הוא בא לבקר! קשה לתאר את התרגשותנו על שזכינו להצטלם אתו בבית הכנסת העתיק של רודוס.

אז אגמור בשיר מזמור

בית הכנסת של רודוס הותיר בנו רושם כביר, ובעיקר המוזיאון הצמוד לו, המציג את המורשת המפוארת של יהודי האי וכולל פינת הנצחה לנספים בשואה. שם הבנו פתאום שאנטיוכוס אמנם מת לפני אלפיים שנה, אבל בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו אנטיוכוסים חדשים. בסופו של דבר מה שנשאר מהצר המנבח הוא מדינה פשוטה, עם חופים זהובים ושמש, אבל תכלס בלי שום השפעה על העולם. איך שגלגל מסתובב.

הכתבה פורסמה במגזין 'אותיות וילדים'