מאירים את העתיד

מקום רביעי:

מאירים את העתיד

מאת: אליאב יאיר הרמן, בן 14, קרית שמואל

"חיים", פנה אורי המדריך אל חיים הקטן, "איך אתה מדמיין את העולם בעוד 30 שנה?" חיים ענה בחיוך, "לדעתי, בעולם העתידני, במקום מכוניות אנשים ייסעו ברחפות מגניבות וזוהרות, הסמארטפונים יפנו את מקומם למחשבי־יד ניידים והבגדים יתכבסו מעצמם".

לאחר מכן הציג אורי את אותה שאלה כלפי שרוליק. שרוליק הרהר קמעא והשיב, "בעולם העתידני כל שקיות החטיפים המנופחות יהיו מלאות עד אפס מקום, הבתים ישנו את צבעם לפי מצב הרוח וכל הספרים לא ייגמרו לעולם".

אורי הסתכל וראה את בניה חולם. זה לא היה חדש לו. הוא רגיל שבניה לא משתתף בפעולות. אורי ניסה בכל זאת: "בניה, איך אתה מדמיין את עולמנו בעוד 30 שנה?"

בניה הקיץ משרעפיו, הביט בעיניו התכולות על אורי וענה, "בעוד 30 שנה העולם יישאר בדיוק אותו דבר, כלום לא ישתנה".

אורי פתח את עיניו בפליאה, ובניה המשיך להסביר: "אתם באמת מאמינים שיש סיכוי שאי פעם יומצאו בתים מְשַני צבע? בגדים שמתכבסים מעצמם? רחפות זוהרות? אנחנו לא חיים בסרט של דיסני".

הפעולה נגמרה ובניה חזר לביתו בשתיקה. הוא פתח את הדלת לאט ולפתע ראה את ירמיהו יושב בסלון ומחייך. ירמיהו הוא דודו המדען והממציא המפוזר של בניה, שלפעמים מגיע לבית אחיינו כדי להראות לו כל מיני המצאות מגניבות.

"מה אתה כל כך שמח?" שאל בניה את דודו.

"ברגע זה המצאתי את מכונת הזמן הראשונה בהיסטוריה! אתה יודע מה זה אומר?" שאל ירמיהו בהתרגשות ולא ציפה לתשובה, "זה אומר שאני הולך למכור אותה במיליארדים ולהתפרסם בקנה מידה עולמי!!!"

בניה עצר את נשמתו ונזכר בפעולה היום. וואו, איזו סייעתא דשמיא. "ירמי, אפשר לנסוע במכונה לעוד 30 שנה קדימה?" שאל במתח.

"בוודאי!" קפץ ירמיהו מאושר, "הרי על פי משוואת החלקיקים בממד הרביעי… נו, לא חשוב. נסביר לך בדרך. מוכן? עוד שתי שניות נמצא את עצמנו בעתיד – 30 שנים קדימה!"

ירמיהו לחץ על כמה מתגים, רשם משהו בהגדרות המכונה והפעיל כפתור ירוק זוהר. פתאום המכונה האירה באור סגלגל וצלצלה צלצול או שניים. שנייה אחר כך נעלמו זוג הנוסעים בזמן.

במקום שאליו הגיעו נסעו מכוניות והבתים היו נראים רגילים. "ידעתי שצדקתי", חשב בניה. לפתע ראו הצמד אור נר בוקע מאחד החלונות. כשהתקרבו, גילו אדם בעל חזות מרשימה, אך לבושו היה מרושל ועיניו עייפות.

"תומס", צעקה לו אשתו, "אולי תלך לנוח? אתה עובד כבר שנה שלמה על ההמצאה הזו וזה לא מצליח לך".

"ג'יין", ענה לה תומס, "לא משנה כמה זמן אני אעבוד על ההמצאה הזו – לא אעצור עד שאצליח להשלים אותה!" הוא המשיך בסבר פנים חמורות, "נכשלתי כבר 784 פעמים והיום זה כבר הניסוי ה־785, אבל אני ממשיך".

"אבל תומס, אתה באמת מאמין שיש סיכוי שתצליח להמציא מכשיר שעושה אור ללא אש? נראה לך שאי פעם בהיסטוריה יהיה דבר כזה? אנחנו לא חיים בתיאטרון!" הפצירה בו ג'יין.

"נראה לי שהתבלבלתי בכיוון המגנזיום הזרחתי במכונה", ירמיהו גירד בפדחתו ולחש לבניה, "לדעתי בטעות קפצנו אחורה בזמן".

"לאן?" שאל בניה בחשש.

"לפי הבנתי אנחנו בשנת 1987, שנת המצאת הנורה החשמלית על ידי הממציא הדגול תומס אדיסון", חייך ירמיהו ולחש בביישנות, "אני מעריץ שרוף שלו".

בניה הביט באדיסון בהתפעלות ושאל, "מה אמרה לו אשתו?"

"בתקופת אדיסון רבים לא האמינו בכוח השינוי, אף אחד לא חשב שתומס באמת יצליח להאיר את העולם באור שהוא לא אורה העכור והרועד של העששית. אפילו אשתו לא האמינה בכך. אבל הסוף ידוע לכולנו", צחק ירמיהו והצביע על הנורות הזוהרות במכונתו.

"וואו", חשב בניה, "כנראה שחבריי כן צודקים. בתקופתו של תומס אדיסון אף אחד לא חשב כלל על המצאת הנורה, וכיום בכל בית יש לפחות עשר כאלה. אולי גם דברים אחרים בחיינו יכולים להשתנות".

לפתע שמע את קולו של ירמיהו. "בזמן שחשבת לעצמך שיניתי את כמות האלקטרונים במכונה, אתה לא מאמין כמה גדול הכוח של שינוי קטן. אז אתה בא איתי לקפוץ 30 שנה קדימה?"

"לא", ענה בניה, "לא צריך, מצאתי את מה שחיפשתי כאן. וירמיהו, אני דווקא כן מאמין כמה גדול הכוח של שינוי קטן".

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!