"לא גדלתי בצל הנכות"

ד"ר הודיה אוליאל, הרופאה שעשתה היסטוריה

הילדה שבילתה בילדותה ימים רבים בבתי חולים כמאושפזת, גדלה והפכה לרופאת ילדים בעצמה. ד"ר הודיה אוליאל, הרופאה הראשונה בישראל הלוקה בשיתוק מוחין, לא נתנה לאף מהמורה בדרך לעצור אותה, ואף הדליקה משואה ביום העצמאות האחרון. כעת מספרת ד"ר אוליאל למגזין 'אותיות וילדים' על הקשיים שבדרך, הניתוחים הרבים, ההצקות בילדות ועל הנחישות והדבקות במטרה שהובילו אותה לקו הסיום של לימודי הרפואה.

כתבת: דיאנה שטרן

"החלום שלי ללמוד רפואה דרש המון מאמץ. אני מאוד מקווה שזה ייתן תקווה לאחרים. היום אני סטאז'רית ברפואה, אבל היו לי הרבה מאוד קשיים בדרך והחזקתי את עצמי לא לוותר. כל החיים חלמתי על הרגע שבו אזכה לטפל בילדים", פותחת בהתרגשות ד"ר הודיה אוליאל (28), הרופאה הראשונה בישראל שלוקה בשיתוק מוחין.

ממש בימים אלו היא נמצאת בתהליך הסטאז' שלה ברפואה, במחלקת הילדים בבית החולים "קפלן" ברחובות.

מזלזלים במי שנראה שונה

הודיה בת ה-28 נולדה בסוף החודש השישי במשקל נמוך מקילו. התינוקת הפגה הקטנה שבה לביתה שלושה חודשים אחרי הלידה. בגיל 10 חודשים היא חלתה בדלקת קרום המוח. לאחר מכן הוריה התבשרו כי היא לוקה בשיתוק מוחין, עם פגיעה מוטורית ברגליים.

עוד בילדותה, כשהייתה מאושפזת תקופות ארוכות בבתי חולים, גמלה בליבה ההחלטה להפוך יום אחד ממטופלת למטפלת. "במהלך הילדות שלי עברתי חמישה ניתוחים אורתופדיים. הראשון היה בגיל 5 ועוד ארבעה בין גיל 10 ל-15, ובין ניתוח לניתוח הייתי מאושפזת הרבה זמן במחלקה האורתופדית לילדים", מספרת הודיה ל"אותיות וילדים". 

"באגף השני הייתה המחלקה הנוירולוגית לילדים, ותמיד הסתקרנתי לגבי הילדים באגף הזה. שם נזרע בליבי הרצון להיות רופאה נוירולוגית לילדים. מאז לא חשבתי שאהיה משהו אחר מלבד רופאה, למרות שידעתי לאורך הדרך שקשה להתקבל לתחום, קיוויתי שבעזרת ה' הכול יסתדר.

"עברתי 4 ניתוחים רצופים בין גיל 10 ל-15, והייתי אומרת לעצמי שהקב"ה מעביר אותי את זה כדי שאני אדע להיות רופאה יותר טובה".

עם האמונה והרצון העז בליבה, הודיה החלה לכוון את עצמה למטרה, אבל בלי יותר מדי דיבורים. "אני לא אדם של הצהרות, אני יותר בקטע של לעשות.

"יש אנשים שמכריזים, 'אני ואני ואני', 'אני אעשה ככה וככה', ולא תמיד מתאמצים כדי להשיג את המטרה. אני משתדלת לא לצאת בהכרזות, וכך גם בנוגע לרצון ללמוד רפואה. אני משתדלת כל הזמן בחיים לשים לעצמי מטרות, ואני לא מצהירה עליהן. אני מנסה, משתדלת ועובדת עם עצמי, ופחות מדברת על זה".

קשה לי ללכת, אבל לא קשה לי ללמוד

עד גיל 4 נשארה הודיה בבית עם אימה, שהפסיקה לעבוד והתמסרה לטיפול בה. הוריה התנגדו בכל תוקף לשלוח את הודיה לגן של חינוך מיוחד, היות ואין לה כל מגבלה שכלית. התנגדו והצליחו. "למרות שיש לי נכות, לא גדלתי בצילה. היו לי עוד אחים בבית וגדלתי בסביבה שבה בוודאות ידעתי מגיל צעיר שאני שונה, אבל זה לא אמור להפריע. נכון שאולי קשה לי ללכת, אבל לא קשה לי לחשוב או ללמוד". 

בבית הספר היסודי הילדים לא הקלו על חייה והיא הייתה נתונה להחרמות רבות. היו כאלו שאף חיקו את ההליכה שלה. "לא היו לי חברות טובות בתקופה ההיא", מספרת הודיה בלי למצמץ. "היה לי מאוד קשה חברתית, ואז כל הזמן הייתי אומרת לעצמי, 'אבל יצא ממני משהו, אני יודעת מה אני רוצה לעשות'. 

"כשעברתי לאולפנה הרגשתי שהמצב הזה חייב להשתנות. ביסודי הייתה לי סייעת צמודה, שיש לכל ילד בעל בעיה רפואית. מאוד רציתי להתפתח חברתית, וביקשתי מהוריי שכשאעבור לאולפנה כבר לא תהיה לי סייעת. בתחילה הם לא הסכימו, אבל מצד שני גם לא הייתה להם כל כך ברירה, כי היה לי מאוד קשה חברתית והם לא רצו לפסול משהו שאולי יוכל לעזור".

כבר ביום הראשון באולפנה למדה הודיה שיעור לחיים, כששמה לב שכל העיניים מתמקדות בה. באותו רגע היא הבינה "שבין אם יש לך קביים או אין לך קביים, בין אם יש לך סייעת או אין לך סייעת, כל זה לא משנה. אני נראית שונה, ואנשים ישר מתייחסים לזה.

"קיוויתי שזה ישתנה. כששתי בנות שאלו אם הן יכולות ללמוד איתי למבחן כמה שבועות אחרי תחילת הלימודים, שמחתי בהצעה שלהן, וראיתי הזדמנות פז להכיר סוף סוף חברות. כשהן באו אליי, לאחר שפטפטנו ועניתי על שאלותיהן בנוגע למה יש לי ואיך זה לעבור ניתוח, פתחנו את מחברות הלימוד, ואז הן התחילו להקריא לי את החומר". הודיה המופתעת אמרה להן שהיא יודעת לקרוא, הרי בכל זאת הן כבר בכיתה ז'. "הן כל כך הופתעו מזה שאני יודעת לקרוא ושאלו אותי, מה שיש לך זה לא פיגור?

"גם לאנשים בעלי בעיה קוגניטיבית צריך להתייחס בכבוד, כמו לכל אדם", מדגישה הודיה. "באותו הרגע עניתי לבנות שברוך ה' אין לי פיגור, ואני יכולה ללמוד כמו כל אחד אחר.

"עשינו את המבחן וקיבלתי 107 מתוך 110 (היה בונוס, ד"ש). אני אף פעם לא משווה ציונים, אבל במבחן ההוא זה היה חשוב לי, אז שאלתי בנות אחרות כמה הן קיבלו, והיו פערים גדולים. סיפרתי לכולן שקיבלתי 107, והן הופתעו. מאותו הרגע כולן ידעו שלהודיה אוליאל אין פיגור שכלי.

"אנשים מזלזלים במי שנראה להם שונה. פעמים רבות אנשים התייחסו אליי כאילו אני טיפשה או שיש לי פיגור. כל זה עבר לידי, כי בבית הייתי ילדה מאוד אהובה והמשפחה שלי היא משפחה מדהימה, אז זה לא אכל אותי מבפנים".

מלחמת העצמאות

אחרי שסיימה את לימודי התיכון עם ציונים גבוהים במיוחד, פנתה הודיה לשירות לאומי בבית הספר השיקומי המיוחד 'אסיף' בבית חולים אסף הרופא. זהו בית ספר המיועד לילדים בעלי נכויות תנועתיות שונות, ובמיוחד לילדים הסובלים משיתוק מוחין. 

בתום השירות הלאומי פנתה הודיה להגשמת חלום הילדות שלה, שאליו חתרה כל חייה. "כבר מהילדות ידעתי שאני רוצה להיות רופאה, ובשביל להיות רופאה צריך ללמוד מאוד טוב ולקבל ציונים גבוהים. לכן כל הזמן השתדלתי והשקעתי בלימודים". ואכן, היא הצליחה. על אף שמאוד קשה להתקבל ללימודי רפואה בארץ היא התקבלה לטכניון, ולא, לא היו לה הקלות, לא בתהליך הקבלה ולא במהלך הלימודים. 

הכניסה ללימודים בטכניון הייתה כרוכה במעבר דירה מהבית של ההורים באשדוד לחיפה, ובפעם הראשונה בחייה מצאה את עצמה לבדה, ולמדה להתנהל לבד ביום יום, עם כל מה שכרוך בזה עבורה.

"בלימודים נתקלתי בכל מיני קשיים שרוב הסטודנטים לא נתקלים בהם – קשיים פיזיים, שעם הזמן מצאתי להם פתרונות. אני איטית יותר. כדי לצאת מהבית ב-06:45 בבוקר הייתי צריכה לקום ב-04:00 לפנות בוקר, כי לוקח לי שעה וחצי להתארגן לבד. זה בעקבות קיבוע שעשו לי בקרסול, שמונע ממני לעשות את כל התנועות הרגילות שאתם בטח לא שמים לב שאתם עושים. למדתי גם להכניס ללוח הזמנים שלי רגעים שעושים לי טוב".

לא היה לה פשוט לחיות פתאום לבד ולבצע את כל פעולות היומיום בעצמה, והיו רגעי משבר, אבל הודיה לא הייתה מוכנה לוותר בגלל המוגבלות הפיזית. "יש לי כוח רצון מאוד חזק מגיל צעיר. גם אם משהו ממש קשה לי אני מוכנה לספוג את זה, אבל לא להרפות ולא לוותר על מטרות שחשובות לי. בכל פעם שקשה, אני יושבת וחושבת עם עצמי על פתרונות יצירתיים למצב".

האם יש מגבלה פיזית שמשפיעה עלייך כרופאה?

"אני לא יכולה להיות רופאת טיפול נמרץ, מה שדורש הרבה מאוד זריזות, או להיות רופאה מנתחת, כי אני לא יכולה לעמוד הרבה שעות על הרגליים ולנתח. אבל כרופאה אני דווקא מרגישה שהנכות והניסיון מביאים איתם גם יתרון, ולא רק חסרונות".

 

מה החלום שלך בתחום המקצועי?

"זה לא טריוויאלי שבמצב שלי בחרתי להיות רופאה. החלום שלי עכשיו הוא להיות רופאה טובה, להיות נוירולוגית ילדים".

מאירה את העולם

  • ביום העצמאות האחרון זכתה הודיה להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. בעקבות החשיפה התקשורתית, הורים מודאגים רבים מוצאים אוזן קשבת ומרגוע אצל הודיה. את הערבים בחייה העמוסים היא מקדישה לשיחות עם הורים לילדים עם מוגבלויות. כל ערב – שני הורים.

    "לכן בחרתי להיחשף, כדי לעורר את המודעות והרגישות כלפי אנשים סביבנו, וגם כדי לתת כוח לאנשים שמתמודדים עם מצבים דומים. מתקשרים אליי אנשים שנמצאים במצבים חדשים וזרים להם, והם מרגישים שחרב עליהם עולמם, כי הם קיבלו בשורה מרה. אני מדברת איתם ומסבירה להם שאפשר לחיות את החיים, ולחיות אותם טוב. לכולם יש קשיים, פשוט קשיים שונים. תמיד ידעתי את זה, שזו ההתמודדות שהקב"ה בחר עבורי, ושדרכה אני אגשים את עצמי ואהיה שמחה ולא אחיה במרמור".

    זה המסר שהודיה רוצה להעביר, "הקשיים שלנו לא צריכים למנוע מאיתנו להגשים את עצמנו. זה לא אומר שזה פשוט, לפעמים זה דורש הרבה השקעה ומאמץ". מסר נוסף וחשוב לא פחות שהודיה מבקשת למסור לילדים הוא, "לדעת לעזור לאנשים סביבנו, להסתכל אם מישהו סביבנו סובל, לאו דווקא מבחינה פיזית. להיות בעלי חמלה".


    https://www.youtube.com/watch?v=xUbYPMunSn8

    (הנאום שנשאה הודיה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות האחרון, 2019)


    הכתבה פורסמה במגזין אותיות וילדים. להצטרפות במבצע מיוחד לחופש הגדול + מתנת הצטרפות מדליקה לחצו כאן >> https://otiyotveyeladim.co.il/

הכתבה פורסמה במגזין 'אותיות וילדים'