כובשים את העולם ואת הלבבות!!

חברי להקת שלווה מספרים על התמודדויות, ההצלחות והחלומות לעתיד.

אחרי שכבשו במות ענק ברחבי העולם, גרפו מיליוני צפיות ביוטיוב ואפילו שרו לנשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, להקת שלוה לא עוצרת לרגע, וממשיכה להוכיח שהיא כאן כדי להשאיר חותם, ארבעה מחברי הלהקה סיפרו לנו בריאיון מיוחד על ההצלחה המטאורית, איך הם נשארים עם רגליים על הקרקע ומה החלום הגדול הבא.

אין כמעט ישראלי שלא שמע על הלהקה האהובה "שלוה", שחוצה מגזרים ויבשות ומחברת לבבות. הלהקה הוקמה בשנת 2006, כששי בן שושן מצא את דרכו לעמותת שלוה – עמותה שדואגת כבר יותר משלושים שנה לטיפול באנשים עם מוגבלויות ולשילובם בחברה. 

מלבד שי, שלסיפורו נגיע בהמשך, הלהקה מונה כיום שמונה חברים, שמייצגים את הפסיפס של החברה הישראלית: הסולניות ענהאל כליפה, עיוורת מלידה, שעלתה בגיל 8 מצרפת, ודינה סמטה, שעלתה בגיל 10 מהודו והתעוורה בגיל צעיר; המתופף יוסף עובדיה, שמתמודד עם תסמונת וויליאמס; יאיר פומברג וטל קימה, עם תסמונת דאון, מנגנים על כלי ההקשה; הקלידן הוא יהלי מליחי, והגיטריסטים – שרה סמואלס ואביב מור. 

שי צירף אותי לשיחת ועידה שבה עלו לשיחה בזה אחר זה שלושה מחברי הלהקה: יוסף, יאיר וטל.

מוסיף אהבה

המתופף יוסף עובדיה מנגן כבר יותר מ־15 שנה. בילדותו היה זמר בלהקת שלוה, עד שקולו התחלף והוא בחר להתמקצע כמתופף. "כל המשפחה שלי מוזיקלית, לא רק אני, גם אבי ואחיי", הוא מספר, "מגיל 3 ההורים שלי נתנו לי לנגן על סירים ומחבתות. שי בן שושן, שהוא גם חבר של אבא שלי, הגיע אלינו פעם אחת ואמר 'וואלה, יש לו נשמה של אומן'. מאז ועד היום אני בלהקה, ואני פשוט שמח שיש לי הזכות הזאת, לשמח אנשים, לעודד אותם ולחזק אותם, ולתת להם הרבה תקווה ואהבה".

הספקתם להופיע על במות גדולות בארץ ובחו"ל, אתה מעכל את כל ההצלחה הזו? 

"בהתחלה לא הייתי רגיל לזה. עברנו מסעות שלמים של הופעות, של עבודה נטו, היינו מופיעים בחו"ל שלוש פעמים ביום – בוקר, צהריים וערב, היינו כבר מותשים, אבל אנחנו עובדים בשביל לתת את הנשמה, לשמח אנשים שצמאים לשמוע מוזיקה".

אתה מרגיש שהפכת למודל לחיקוי לילדים אחרים שמתמודדים עם התסמונת? 

"כן, אני מרגיש כמו אבא שלהם. בהתחלה אף אחד לא היה מודע לתסמונת הזו, כמה ימים אחרי שהופענו לראשונה ב'הכוכב הבא לאירוויזיון' (תוכנית ריאליטי שירה, שהזוכה בה מייצג את ישראל באירוויזיון. ע"ל), קיבלתי המון תגובות, טלפונים ומכתבים מהורים וילדים שאמרו לי שנתתי להם המון כוח ותקווה והמון רצון להתמודד עם זה. פגשתי גם כמה ילדים עם התסמונת, זה היה מעמד מאוד מרגש".

למעשה, ב"הכוכב הבא" הגעתם לשלב הגמר אבל פרשתם בשל החשש שאם תנצחו אתם עלולים לבוא לידי חילול שבת באירוויזיון.

"נכון. השבת היא מעל הכול. אני חושב שיש לנו זכות שאנחנו עם ישראל, עם קדוש ועם נבחר. ה' נתן לנו את השבת כי בלי השבת לא היינו יודעים מה לעשות, כל הזמן היינו עובדים ועובדים. צריך להעריך את השבת ולהוקיר אותה".

מה החלום הכי גדול שלך? 

"האמת היא שהגשמתי הרבה חלומות, אבל החלום שלי הוא להוציא אלבום משלי, עם כמה סגנונות מוזיקליים. אני רוצה שגם הלהקה תשתתף".

כוכב עולה

חבר הלהקה הבא שמצטרף לריאיון הוא יאיר פומברג. כבר מתחילת השיחה ברור שעבורו המוזיקה היא דרך חיים. 

מתי התחלת לנגן?

יאיר: "בגיל 12 התחלתי לתופף, ועכשיו אני מתופף כמו גדול". 

שי: "אני רוצה להגיד שלפני הכול – יאיר הוא גיבור. כשרציתי להקים את הלהקה ערכתי אודישנים. יאיר, אתה זוכר את האודישנים הראשונים?"

יאיר: "כן, בהתחלה לא התקבלתי, אבל בסוף התקבלתי".

שי: "נכון. יאיר לא ויתר, בכל יום שני הוא היה יושב בחוץ והיה מנסה עוד אודישן ועוד אודישן, עד שבסופו של דבר הוא התקבל. הוא עבד קשה מאוד כדי להגיע למה שהוא היום".

יאיר, איזה שיר אתה הכי נהנה לנגן על הבמה? 

יאיר: "אני מאוד אוהב לשיר על הבמה את 'הדלת תהיה פתוחה'".

שי: "זה שיר מקורי שלנו, שאומר שלא משנה מי אתה ומה אתה, צריך לקבל כל אחד".

יאיר: "הדלת תהיה תמיד פתוחה לכולם. המסר של השיר מאוד מאוד חשוב, צריך לזכור את זה, שהדלת תהיה תמיד פתוחה לכולם, לא משנה למי".

התרגלת כבר לזה שאתה מפורסם ושעוצרים אותך ברחוב להצטלם? 

"כן, לפעמים עושים איתי סלפי ואומרים לי 'כל הכבוד לך שאתה מופיע', ואני אוהב את זה".

שי: "יאיר, איך התייחסו אליך בהתחלה?"

יאיר: "בהתחלה לא יפה. כשעליתי על הבמה, אנשים צחקו עליי וזלזלו בי".

שי: "תחילת הדרך הייתה מאוד קשה. כשהיינו עולים לבמה היינו מתחילים את ההופעה עם מאה אנשים בקהל, ובסוף היו נשארים רק עשרה אנשים. הסתכלו על כל הנושא של חינוך מיוחד, ואנשים עם תסמונת דאון כמו יאיר, בתור משהו מפחיד. אחרי החשיפה בטלוויזיה וכל ההופעות, אנשים התחילו להסתכל על יאיר בתור כוכב".

יאיר, השינוי הזה מרגש אותך? 

"כן, מאוד! זה עושה לי הרגשה טובה בלב".

אתה טס להרבה מקומות בעולם ומופיע עם הלהקה, באיזה מקום הכי נהנית להופיע? 

"היינו בלונדון, במקסיקו ובהונגריה, ועכשיו אנחנו ממריאים לדובאי. זו הולכת להיות הופעה ענקית. אני שמח ומתרגש לבוא עם הלהקה". 

לתפארת מדינת ישראל

חבר נוסף בלהקה הוא טל קימה, שמנגן על כלי הקשה וגם מתרגם את השירים לשפת הסימנים. ההחלטה להנגיש את השירים לחירשים באה מטל עצמו, והוא למד את שפת הסימנים במיוחד לשם כך. לפני כמה חודשים התגייס טל לצבא, אחרי שנלחם כדי להגיע לזה, "והיום הוא כבר חייל מצטיין", אומר שי בגאווה.

טל, איפה אתה משרת?

"אני משרת בלשכת אלוף".

למה היה חשוב לך להתגייס?

"חשוב לי לתרום למדינה… זו הגשמת חלום בשבילי".

אתה מתרגש שיש הרבה אנשים שבאים להופעות, או שהתרגלת לזה?

"זה מרגש אותי, זה אומר שאני משמח ומרגש את כולם".

איזה מסר אתה רוצה להעביר לאנשים שיש להם מוגבלות כלשהי?

טל: "שיהיו עם אהבה". 

שי: "אני רוצה להגיד שטל הוא הראשון שהתקבל ללהקה, הוא היה ילד באותה תקופה, בן 7 או 8. הוא עבר את האודישנים על ההתחלה כי הוא היה תותח ומאוד מקצועי, והוא כל הזמן תמך באנשים אחרים. טל עזר גם לי – הקמתי את הלהקה אחרי פציעה בצבא וטל עודד אותי והיה חבר טוב שלי. יש לו הרבה כוח בעולם הזה, הוא מלך ומוזיקאי ענק".

טל: "שי, אתה אחלה אבא!"

שי: "כפרה עליך, הוא קורא לי אבא, ואני קורא לו בוס. כשאנחנו רוצים לקבל מישהו ללהקה, הוא מחליט".

הסוד של שלוה

שי בן שושן נולד בנשר שליד חיפה וכבר בנעוריו ניגן בתזמורת הסימפונית של העיר וחלם להתגייס לתזמורת צה"ל. לפני גיוסו החליט להירשם למכינה קדם־צבאית בקשת שבגולן. "שם הדברים קצת השתנו", הוא נזכר, "אמרתי לעצמי שבעתיד עוד יהיה לי זמן לעסוק במוזיקה, אבל עכשיו זה הזמן להתגייס לקרבי". שי התגייס ליחידת דובדבן, שם נפצע במהלך פעילות מבצעית מרסיסים של מטול רימונים שהתפוצץ לו על הפנים והידיים. באותה פעילות נהרג מפקדו, סא"ל אייל וייס ז"ל. 

"אחרי הפציעה, הפה שלי היה סגור במשך תקופה של חצי שנה. בשיקום לימדו אותי הכול מההתחלה: לשתות, לאכול ולדבר. הרגשתי איך זה להיות מוגבל. אמרתי לעצמי שאם הכול יהיה בסדר, אני אשמח לבוא ולתרום חזרה לחברה. במהלך השיקום היו הרבה אנשים שנתנו לי כוח, אחד מהם היה בחור עם תסמונת דאון שהיה עובד בבית הקפה. כשהייתי מגיע לשיקום הוא כל הזמן חייך אליי, בזכותו קיבלתי פרופורציות על החיים".

בעקבות אותו בחור הוא הגיע לעמותת שלוה בירושלים ופגש את קלמן סמואלס, מייסד שלוה, ושניהם חלקו חלום משותף: להקים להקה. "ואז התחלנו עם האודישנים, ולא היה לי מושג למה אני נכנס, אבל אז טל הגיע, ואחר כך יאיר, יוסף ודינה, כל אחד מהם הגיע בשלב אחר, והעבודה הייתה מאוד קשה… אם, לדוגמה, לוקח שבועיים ללמד ילד רגיל, שאין לו שום מגבלה, קצב אחד – אצל ילד עם מוגבלות זה יכול לקחת שנתיים. כל הזמן אמרתי להם שאנחנו מטפסים על הר, ואנחנו עולים לאט לאט, אבל בסוף נצליח.

"הרבה אנשים אמרו לי 'תוותר, די, זה לא יקרה', ולפעמים היו רגעי חולשה בדרך, אבל תמיד זכרתי שהם נתנו לי כל כך הרבה כוח להשתקם, להצליח בחיים ולהתקדם קדימה, שזה המעט שאני יכול לעשות בשבילם. גם רוח המפקד שלי, אייל וייס, של דבקות במטרה, תמיד עמדה לנגד עיניי, ויחד עם עמותת שלוה המקסימה, וקלמן שכל הזמן תמך בלהקה, צלחנו את המכשולים הקשים". 

נסיים עם השאלה המתבקשת: מה החלום שלך?

"שנזכה להישאר עוד שנים רבות ביחד כמשפחה, שנוכל להגיע לכל מקום בארץ ובעולם, לעזור ולתת תקווה וכוח להרבה אנשים והורים. וזה לא רק לחינוך המיוחד, זה לכל אדם שיש לו קושי מסוים וכשהוא מסתכל על הלהקה הוא מקבל השראה ואומר 'אפשר להצליח', ומפסיק לפחד מתהליכים ארוכים, אם זה בלימודים או בכל דבר… רואים את זה בכל מופע שלנו, אנשים באים ויוצאים עם כל כך הרבה כוח – וזה הסוד של להקת שלוה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין אותיות וילדים- במוסף אותיות לנוער גליון 800

לרכישת מנוי למגזין: https://did.li/576Hw


קרדיט צילום: רן יחזקאל.

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!