כל ערב שבת קורה אותו דבר… ואני מתכוון כמובן לעניין המרק, או ליתר דיוק – שקדי המרק.
אימא תמיד אומרת לא לשים במרק יותר מדי שקדים, וזה באמת מה שאנחנו עושים. חוץ משירה כמובן.
היא לא יודעת מה הכוונה “יותר מדי”. לדעתה היא לא שמה מספיק…
שירה עם קערה מלאה שקדי מרק (ממש הר גבוה), ינון מבואס מנסה לשפוך מהשקית למרק שלו אבל היא ריקה. שירה: “איזה מסכנים אנחנו… לך לא נשאר, ואני קיבלתי ממש קצת”
לא משנה כמה שקדים שירה לוקחת – היא תמיד בוכה שזה מעט מדי.
ערב שבת
לאימא ואבא נמאס, והם החליטו להקציב מראש לכל אחד כמות שווה של שקדים. אימא חילקה את השקדים לארבע קערות, ובכל קערה שמה ארבע כפות גדושות של שקדי מרק.
“בתיאבון!” היא אמרה כשהגישה את הקערות לשולחן, “לכל אחד יש קערה פרטית של שקדי מרק עם השם שלו וזהו”.
שירה ישר נעמדה בעצבנות: “אבל זה לא ‘פר! לינון יש יותר!”
“אבל שמנו לכל אחד אותה כמות”, אימא ניסתה להרגיע אותה. אבל זה לא עזר… שירה החליטה לבדוק את העניין בצורה מסודרת.
“שירה, אולי תפסיקי כבר לספור את השקדים שלי! אני רוצה לשים אותם במרק!” אמרתי לה.
“מאתיים שישים ו… אוף! ינון! בלבלת אותי! עכשיו אני צריכה להתחיל הכול מההתחלה!”
כבר איבדתי את הסבלנות, הלכתי למטבח, וידאתי ששירה לא מסתכלת ולקחתי מהשקית שבארון חופן שקדי מרק. חזרתי לשולחן ושמתי לי בקערה.
למזלי הצלחתי לסיים את המרק בלי שהיא שמה לב.
כולנו כבר סיימנו את המרק, וגם את הדגים, שרנו זמירות, אבא אמר דבר תורה – ושירה עדיין הייתה מרוכזת בספירה שלה.
אחרי שבירכנו ופינינו את הכלים, סוף סוף היא סיימה.
“ידעתי! לינון יש שלושה יותר ממני! לי יש 734 ולו יש 737!”
“בסדר”, אימא ענתה לה מהספה, חצי ישנה, “קחי עוד שלושה מהארון”.
ברוך ה’, היא נרגעה.
שבת בבוקר
אחרי שחזרנו מהתפילה ועשינו קידוש, התיישבנו לסעודת שבת. אבא בירך על החלות והתחלנו להגיש את האוכל לשולחן.
ואז שירה שוב התלוננה. האמת, לא האמנתי שזה יגיע לרמה הזאת.
מכיוון שהפירורים נדבקו אחד לשני, היה ממש קשה לספור אותם, ושירה התייאשה די מהר.
מזל שהפעם אימא לא הכינה לסעודה אורז…