חוזרת בזמן

היא רוקחת תרופות מהגינה שלה, ובשעות הפנאי כותבת ספרים מרתקים. אורי הדסה קלוש מספרת לנו על אותו תשעה באב שבו כתבה ספר עלילתי מרגש, שמי שקורא אותו מרגיש כאילו הוא נמצא ממש מול שערי המקדש בתקופת חורבן הבית.

כשאנו נכנסים לביתה הכפרי של הסופרת אורי הדסה קלוש, הממוקם על גבעה בגוש עציון, מקבלות אותנו בברכה תרנגולות וגינת ירק מרהיבה. עד לא מזמן היו שם גם עיזים חביבות, אך לאחרונה בני הבית נפרדו מהן לשלום. בגינה של משפחת קלוש לא רוקחים רק ספרים חדשים, אלא גם סבונים, קרמים ותרופות טבעיות, להנאת כל בני המשפחה. "אנחנו אוהבים לעשות הרבה דברים בעצמנו", מסבירה האם, אורי הדסה, ובעיניה נדלק זיק נעורים, "וזה מאוד כיף".

מאחוריה כבר שישה ספרים, רובם רומנים היסטוריים, כלומר העלילה שלהם מתרחשת בתקופה קדומה כמו ימי מרד בר כוכבא או חורבן בית המקדש השני. ספרה "איגרת מארביל" יצא לאחרונה, והוא מגולל עלילה מרתקת המתרחשת בתקופתה של הלני המלכה.

מתי התחלת לכתוב?

"הספר הראשון שלי, 'מישהו לדבר איתו', יצא לפני יותר מעשר שנים. כתבתי אותו לאחיינית שלי, שהגיעה לגיל מצוות ולא היה לי מה לקנות לה. חיפשתי לה אז ספר משמעותי ולא מצאתי, לכן… כתבתי משהו בעצמי. מאוחר יותר שלחתי אותו להוצאה לאור, הם התלהבו, וכל השאר היסטוריה".

כשהיית ילדה, שיערת שיום יבוא ותהיי סופרת?

"כבר כילדה מאוד אהבתי לקרוא. הייתי 'תולעת ספרים' – קראתי ספרים קלאסיים עבי כרס והייתי מכורה לעיתוני ילדים. באחד העיתונים התפרסמה כתבה על ילדה בת גילי שהוציאה את ספרה הראשון בעצמה. נורא התלהבתי מזה ורציתי גם אני לכתוב. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהמצאתי סיפור בהמשכים, פרסמתי אותו בעיתון שכתבתי בעצמי מתחילתו ועד סופו, אבל חוץ מהמגירה אף אחד לא ראה אותו…"

רוב הספרים שכתבת הם רומנים היסטוריים. מה מביא אותך לכתוב דווקא ספרים מהסוג הזה?

"אהבת היסטוריה, בראש ובראשונה. אני אוהבת לבחור תקופה היסטורית מעניינת ולשתול בה סיפור. לפעמים הסיפור צץ מאליו ורק מחכה לתקופה הרלוונטית, ולפעמים אני מגלה תקופה מעניינת אבל הסיפור עדיין לא קופץ".

את כותבת על תקופות קדומות. איך עושים תחקיר על אירועים שקרו ממש מזמן?

"הולכים לספרייה ויושבים המון שעות, 'דגים' חומר מהאינטרנט ובעיקר מפעילים את הדמיון. יש תקופות שאין לנו מידע עליהן, ובסיפור יש הרבה מקום לדמיון…"

זרע שנזרע בהר הבית

היא אימא לשבעה ילדים ומתגוררת עם משפחתה ביישוב בת עין ב'. אבל הסביבה הזו היא לא כור מחצבתה. היא נולדה בכלל בכפר ביאליק, וגדלה בחיפה במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. בצבא שירתה כמפתחת מערכות מחשוב. בגיל 23, לאחר טיול ממושך בהודו, באוסטרליה ובמזרח הרחוק, גילתה את היהדות, וביקשה לשנות את אורחות חייה המוכרים.

מה גרם לך לחזור בתשובה?

"בילדותי גרתי ליד שכונה חרדית. הייתי הולכת לתפילות בימים הנוראים עם אימא שלי, כך שהשבת נחרתה בליבי. אחרי שחזרתי מחו"ל הלכתי לבקר חברה ביישוב ביהודה ושומרון, התאהבתי במקום, והחלטתי להצטרף למדרשה שבדיוק נפתחה".

כשאני מבקשת ממנה לספר לי חוויית ילדות מכוננת, היא מספרת סיפור שמסביר גם את החיבור הטבעי שלה דווקא לסיפורים העוסקים בתקופת בית המקדש וחורבנו.

"בגיל עשר הגעתי לראשונה לביקור בירושלים. עשינו שם ארבעה ימים אינטנסיביים בלי להחמיץ שום אתר, כולל הר הבית. אחרי הרבה שנים, לאחר שחזרתי בתשובה ועלינו להר הבית בטהרה, מצאתי תמונה שלי באותו המקום בתור ילדה. אין ספק שהביקור ההוא זָרע זֶרע לחיבור הפנימי שלי כלפי המקום".

מה מביא מתכנתת מחשבים לעשות מפנה חד ולעסוק ברפואה טבעית ובכתיבה?

"אני אוהבת ליצור דברים חדשים. בכל תחום אפשר ליצור – בין אם אלה תוכנות מחשב שמקילות על החיים, כמו בצבא, כשהייתי אחראית על 6–7 מערכות ממוחשבות שפיתחתי בעצמי; בין אם אלה תרופות מהטבע; בין בעולם הבישול, הביגוד – לתפור בגדים, שזה גם משהו שאני אוהבת לעשות; להמציא סיפורים, לרקוח כל מיני מרקחות מעניינות ולגדל ירקות. מי שאוהב ליצור לא רואה סתירה בין התחומים. גם הטכנולוגיה עומדת לרשותנו ומשמשת כלי למי שלא מפחד ממנה ומצליח להפיק ממנה תועלת".

זיכרון החורבן

כשאני מבקשת ממנה לבחור את האהוב עליה מבין ספריה, היא משיבה כאימא מסורה שאינה יכולה לבחור באחד על פני אחיו: "זוהי שאלה קשה. בכל ספר אני עוברת תהליך, מתחברת לדמויות, לתקופה, למקום ההתרחשות. יש דמויות שצצו בסיפור אחד וקיבלו שם אחר בסיפור שני, בעוד האישיות נותרה אותה אישיות, כך שאני עוברת איתן מסעות ומגלה אותן מחדש. אין ספר אחד אהוב, הם כולם מתחברים אצלי איכשהו לסיפור אחד ארוך בעל כמה חלקים…"

על איזה ספר שלך קיבלת תגובות חמות במיוחד?

"הקוראים התחברו מאוד לספר 'עד שינוסו הצללים', ובעיקר לנושא המקדש. החוויה האישית שעולה מהספר, כאילו את עומדת שם מול שערי המקדש ושותפה בעבודות ובמלאכת הקורבנות – מאוד דומיננטית. גם זיכרון החורבן נמצא אצל כולנו בזיכרון הקולקטיבי, צריך רק לעורר אותו. זו הסיבה שימי בין המצרים נעשים משנה לשנה משמעותיים יותר, אנשים עולים להר הבית כדי לחוות את החורבן ברגליהם. הופתעתי מתגובות של אנשים חילונים שהתחברו לפן הספרותי של הספר, ההיסטוריה נגעה גם בהם".

כיצד עוברים עלייך ימי בין המצרים מאז שכתבת ספרים שעסקו בהיסטוריה של החורבן?

"את 'עד שינוסו הצללים' כתבתי בעיצומה של תקופת בין המצרים. באותו יום תשעה באב הייתי אחוזת תזזית, כתבתי בלי הפסקה גם במשך שעות אחרי שנגמר הצום. הבת שלי הפריעה לי באיזשהו שלב ושאלה: "אימא, את לא רעבה? נגמר הצום…" מאז, אנחנו נוהגים להוציא מזרונים לסלון ואני מקריאה לכולם בקול פרקים נבחרים מהספר. לעיתים אנחנו צופים בהצגה שעשו על פי הספר באחת האולפנות, וזוהי גם דרך להעביר את הצום באופן משמעותי".

קרדיט: עדי אהרון

כתבות נוספות

כלות התנ"ך

אחרי שוויתרו על בילויים, שיננו פסוקים ולמדו במשך ימים ארוכים, זכו אמונה מושקוביץ ושילת אמונה ברנסון בחידון התנ"ך לילדים. הכבוד והנחת שסיפקו למשפחותיהן הוא כפול, כי השתיים הן לא רק זוכות, אלא גם קרובות משפחה

בת־מצווש עם סיון

כיצד חוגגים בת־מצווה בימי קורונה? איך כותבים נאום מרתק שיאפיין אותי? מה עושים כדי להפיק מסיבת בת־מצווה שתהיה גם ערכית וגם כיפית? וכמובן – מה כדאי, מצגת או קליפ? אתן שאלתן – סיון רהב מאיר, אשת תקשורת פופולרית ומנחת סדנאות בת־מצווה בזום, משיבה באהבה

משבר הלאפה

יש אנשים שאנחנו חייבים להם סליחה למרות שעברו שנים. יאיר אורבך נזכר בפעם ההיא שסחב איתו את המדריך למסע שלם רק כדי להיפטר מלאפה שהגיעה בטעות עם חומוס

שלוש, ארבע… לעבודה!

חופש גדול, ורבים מהילדים הגדולים מחפשים תעסוקה מעניינת לחופש. הנה כמה מקצועות ייחודיים שכנראה לא תמצאו במודעות הדרושים במקום מגוריכם.
עבודות לחופש הגדול

וכאשר עבדתי אבדתי!

במהלך השנים יאיר אורבך "זכה" לעבוד בעוד הרבה עבודות מומצאות: אוגריסיטר (בייביסיטר לאוגרים), חותך קוצים מענפי דקל, מקלף בצלים, וצובע ספסלים. טור באווירת חופש גדול!

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!