חד־קרן: מיתי או אמיתי?

רגע, זה עז? חמור? סוס? דרקון מקושׂקשׂ? כל הדברים יחד? הוא זכה לקבוצת כוכבים משלו, לדמעותיו כוח ריפוי. ניזון מטל הבוקר, אצילי, מלכותי, רב־קסם, חסד ואמת, ומה לא. בתרבויות שונות הוא יצור מופלא, נדיר וחידתי, והמשותף לאגדות כולן הוא הימצאו הרחק־הרחק, מעבר להישג יד. הכול יכול להיות, זהו חד־קרן!

"אמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת הייתה לו במצחו…"

אמרתם חד־קרן – אמרתם נצנצים, צבעי פסטל, רעמה מרהיבה, הוד והדר וקרן בוהקת. זהו, שלא! בתרבויות שונות היה בעבר החד־קרן פחות חביב ומתוק, ויותר כעור, עצבני, שעיר, מפלצתי, וממש לא משהו שהייתם מציגים בסדרת אנימציה לגיל הרך. לקראת ימי הביניים עבר החד־קרן מהפך, והיה לסוס לבן בעל קרן כסופה מרשימה וחרוטית, שנשמתו ואף נשימתו טהורות וזכות מכל רשע ופשע. להרוג אותו הוא מעשה מפלצתי, שיעשה רק מי שאין לו מה להפסיד, אבל עשוי להרוויח הכול.

חג־קרן

החד־קרן הוא בעל החיים הלאומי של סקוטלנד, שהמיתולוגיה שלה עשירה בסיפורים עליו, ובסמלה שניים כאלו, שכתרים מונחים על ראשיהם. גם המלך ג'יימס השלישי הנפיק מטבעות שעליהן הופיע חד־קרן. נראה שהחד־קרן נבחר לסמלה של סקוטלנד כיוון שעל פי אמונות שונות הוא האויב הטבעי של האריה, סמלה הלאומי של אנגליה: "האריה והחד־קרן יצאו לקרב כביר", מדקלמת אליס בספר "מבעד למראה". יום החד־קרן הלאומי נחגג ב־9 באפריל, ונחשב ליום מזל עבור הסקוטים.

וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ

ודאי שמעתם על התחש המסתורי, שעורותיו שימשו לבניין המשכן ולכיסוי כליו. כמה מחכמינו ז"ל פירשו שהתחש חד־קרן היה: "…אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היה… וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז". רבי יהודה מסכים עם רבי מאיר, ומוסיף כי שישה גוונים היו לתחש בעל הקרן האחת. אז בפעם הבאה שאתם רואים ציור של חד־קרן בצבעי הקשת, תזכרו מי אמר את זה קודם!

בּאָבּע מעשה'ס

התיעוד המוקדם ביותר של חד־קרן בספרות המערבית שייך להיסטוריון והרופא היווני בן המאה החמישית לפני הספירה, קטסיאס. בעת ששהה בפרס בחצרו של המלך ארתחשסתא השני, סלל קטסיאס את הדרך לתיאורי החד־קרן שיקסים מאוחר יותר את המערב: "בהודו חמורי בר גדולים כסוסים ויותר מכך. גופם לבן, ראשם אדום ככה, עיניהם כחולות, וקרן ארוכה במצחם. חלקה התחתון של הקרן לבן, אמצעיתה שחורה, וחלקה העליון המחודד הוא אדום עז. אלה אשר ישתו מכוס העשויה ממנה יהיו חסינים כנגד פרכוסים, אפילפסיה ואפילו רעל, אם ישתו מכוס הקרן גם יין או מים", והוא ממשיך ומאריך בתיאור סגולותיו של החד־קרן ואופיו העשוי לבלי חת.

למרבה הצער, לאמינות של קטסיאס לא יצאו מוניטין טובים במיוחד, גם בנושאים אחרים. אבל התיאור ממש יפה והדמיון עשיר, מזכיר לי ציור שציירתי בגן. 😊

פליניוס

פליניוס הזקן, אשר חי ברומא ונהרג בפומפיי בהתפרצות הר הגעש וזוב, היה איש צבא וחוקר טבע ידוע, אשר כתב אנציקלופדיה מדעית מקיפה בת לא פחות מ־37 כרכים. בין היתר תיאר את החד־קרן: "החד־קרן הוא החיה העזה ביותר, ונאמר שאי אפשר ללכוד אותו חי. יש לו גוף של סוס, ראש של אייל, כפות רגליו של פיל, זנב של חזיר בר, וקרן שחורה אחת באורך של מטר במרכז מצחו".

אם זה נכון, הייתי רוצה לראות את זה! קצת לא ברור אם הוא תיאר קרנף, סתם המציא דברים או סיפר מפי השמועה, אבל ידוע כי לעיתים נהג לערב אגדות ומציאות.

אלף שנים בעיניך

ליפן ולסין יש גרסאות משלהן לחד־קרן, המכונות "צ'ילין" ו"קירין". הצ'ילין מופיע לפני לידתו או מותו של אדם חשוב. יש לו גוף קשקשי, וראשו נראה יותר כאריה מאשר כסוס. הסינים האמינו שהוא מאריך ימים עד אלף שנה.

על תרגום השבעים והראם

תרגום השבעים ידוע באחידותו הפלאית, אשר הושגה למרות שנכתב בידי 70 אנשים שהופרדו זה מזה. כאיש אחד תרגמו כולם את ה"ראם" הנזכר בתנ"ך למילה "מונוסרוס": מונו – אחד, סרוס – קרן. התרגום ללטינית מפרש "קרנף", חד־קרן בזכות עצמו.
לראם המקראי יוחסה עוצמה רבה, והוא סמלו של שבט אפרים: "בכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו". ואולי יש כמה ראמים שונים בתנ"ך.

איזידור

במהלך המאה השביעית תיאר הארכיבישוף איזידור מסבילה את החד־קרן כבעל חיים חזק שיכול לחסל פילים בעזרת קרנו, די מרשים בהתחשב בכך שפיל יכול לשקול חמש טונות. אף צייד לא יכול לתפוס את החד־קרן סתם כך, וכדי ללכוד אותו מציבים עלמה תמה בדרכו. או אז הוא הופך מייד לכנוע וצייתן, מכניס את ראשו לחיקה ונרדם, ולאחר מכן ניתן ללוכדו בקלות.

ההשראה

החד־קרן העתיק ביותר שהמדע אישש את קיומו הוא קרנף סיבירי, ומשערים שהוא הבסיס למיתוס החד־קרן. הקרנף הסיבירי היה מכוסה פרווה ומשקלו הגיע לחמש טונות. קרנו יכלה להגיע לאורך של מטר וחצי, והוא דמה הרבה יותר לקרנף מפחיד מאשר לפוני שמימי.
רוב הזמן הסתובב לו בסיביר וליחך עשב בנחת. מי יתעסק איתו?!


רפואת הנפש ורפואת הגוף

בימי הביניים רווחה האמונה ש"אליקורן", החומר שממנו עשויה קרנו של החד־קרן, יכול לרפא פציעות ומחלות גופניות ונפשיות, להציל מנשיכת נחש, לטהר מקווי מים מורעלים ועוד. הקרניים נטחנו ונמכרו בבתי מרקחת. לעיתים הונחו מחמת יוקרן בארונות התצוגה, בשביל השוויץ. הן כמובן היו יקרות מאוד, ונחלתם של העשירים ביותר.

רגע, את שואלת מאיפה הם אשכרה השיגו קרן של חד־קרן? או. חלק מהקרניים הגיעו מסתם בעלי חיים, אבל המשובחות היו מלווייתן שבאוקיינוס הארקטי, "חד־שן־חד־קרן", אשר שינו החותכת השמאלית העצומה היא בצורת קרן ישרה. תוכלו לנחש שהאגדות לא היטיבו עם הלווייתנים הללו.

רגע של עברית

אתגרו עצמכם: נסו לחשוב מהי הדרך התקנית לומר בעברית חד־קרן בלשון רבות. זה קצת טריקי! חדות־קרן? חדות־קרניים? חד־קרניות? חדות־קרנות?

רק זכרו, "חד" פירושו שהקרן יחידה, ולא שהיא חדה.

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!