זה היה ביתי / נתנאל וטליה אביעד

נתנאל וטליה אביעד נפגשו עם אנשי גוש קטיף, שפונו מביתם במסגרת תוכנית ההתנתקות, כדי לשמוע על החפץ שהם לקחו עימם ועל הזיכרונות שהוא מעורר בהם.

לכל בית יש נוף הנשקף מחלונו. עץ ברוש, רחוב סואן, ערוגת פרחים פורחת. לפני שש־עשרה שנה להרבה משפחות היה נוף כזה: ים כחול, חול צהוב, ושקט. אך אז, ביום אחד, הם נאלצו לארוז את כל חפציהם ולעזוב. לעזוב את השכנים, את הנוף, את הרחובות המוכרים. לעזוב את הבית.

רגע לפני שעזבו הם לקחו איתם משהו, משהו שיזכיר להם את הבית שהיה להם.

נתנאל וטליה אביעד נפגשו עם אנשי גוש קטיף, שפונו מביתם במסגרת תוכנית ההתנתקות, כדי לשמוע על החפץ שהם לקחו עימם ועל הזיכרונות שהוא מעורר בהם.

לפתוח דלת חדשה

ניות פצ'ניק (39) התגוררה בעבר בנווה דקלים. היא התחתנה מספר חודשים לפני ההתנתקות, והחתונה נערכה בגוש קטיף. כתום היה הצבע שנבחר למאבק בתוכנית ההתנתקות, ולכן ניות נעלה בחתונה נעליים כתומות, ענדה תכשיטים כתומים וקשרה סרט כתום מעל זר הכלה.

מה זה גוש קטיף בשבילך?

הגוש בשבילי היה בית. הייתה תחושה של חופש, מרחבים, ים, הרגשה שאפשר לעשות הכול. זה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו, ולכן בנינו את הבית שלנו ביישוב ניצן שקרוב לים.

תארי את התקופה שלפני הגירוש.

ההרגשה הייתה איומה וקשה מאוד. היה לי קשה לראות איך החיילים שעד עכשיו שמרו עלינו – באים להוציא אותנו מהבית.

מה נתן לך כוח אחרי ההתנתקות?

אחרי הגירוש היה שינוי דרמטי של כל המציאות, אבל המשפחה נתנה לי הרבה כוח, והחיים, והשגרה, והצורך לדאוג לילדים שלי. עד היום אני חוזרת בחלומותיי לנווה דקלים.

איזה חפץ לקחת איתך מהבית בגוש קטיף?

לקחתי את הדלת מהבית שגדלתי בו, בית הוריי. צבעתי את הדלת וקבעתי אותה בבית החדש שלנו בניצן. הדלת הזו מסמלת בשבילי פתח חדש לתקווה. היא מזכירה לי שיש חיים, שאנחנו לא שוכחים, שהבית שלנו לא נהרס לגמרי ושיש לנו בלב תקווה שיבוא יום ועוד נחזור אליו. הילדים שלי מרגישים את זה, והם מאוד מחוברים לגוש, אפילו שמעולם לא היו שם.

הכתובת על הקיר

יפה (47) ודוד בנג'ו התגוררו עם ילדיהם בנווה דקלים. יפה עבדה במכינה הקדם־צבאית בעצמונה, ודוד עבד במשתלות עצמונה.

מה זה גוש קטיף בשבילך?

קשה להסביר את זה. הייתה אווירה מיוחדת, תחושת קהילתיות, נוף יפהפה – כאילו כל הזמן יורדת אבקת קסמים מהשמיים.

תארי את התקופה שלפני ההתנתקות.

תרמנו מזמננו, מהוננו ומכוחנו למאבק על הגוש. לא התייאשנו ולא ויתרנו גם כשנגזרה הגזרה, המשכנו להיאבק ממש עד הרגע האחרון, ואפילו אחריו. היינו אחת המשפחות האחרונות שעזבו את היישוב.

מה נתן לך כוח אחרי הגירוש?

אי אפשר לגמרי להתאושש מזה, אבל אחרי הגירוש דוד עבר מייד להקמת היישוב הזמני בבני נצרים ויישוב הקבע בבני דקלים, ואני עבדתי במלון בוועד מתיישבי גוש קטיף. העשייה נתנה לנו כוח. בסופו של דבר, החיים ממשיכים. נולדו לנו עוד שלושה ילדים, וכל ילד נותן כוחות חיים.

איזה חפץ לקחת איתך מהבית בגוש קטיף?

האמת היא שלא לקחנו איתנו אף חפץ, אפילו לא ארזנו את חפצינו. אחרי שעזבנו הגיעו אל הבית אחי וכמה חיילים, וביניהם עמנואל מורנו ז"ל, וארזו את החפצים שלנו. תוך כדי האריזה אחי הרים את המבט וראה על הקיר כתובת שחרטתי כדי לזכור את חורבן ירושלים: "אם אשכחך ירושלים". אחי השיג כלי עבודה והתחיל לשבור את הקיר ולחלץ את החתיכה עם החריטה. כשראיתי אותה התרגשתי מאוד. החלק הזה של הקיר תלוי בבית החדש שלנו בבני דקלים, ממש ליד הטפח על טפח שהשארנו כזכר למקדש.

יש אצלנו דבר נוסף מהגוש וגם לו יש סיפור מעניין. בסוכות אחרי הגירוש נסענו עם המשפחה לטיול, וכשפתחנו את האוהלים הבת שלנו אמרה: "וואו, אימא, לא ניקינו את האוהל מהפעם הקודמת, והוא מלא בחול". ואיפה היה הטיול הקודם שלנו? בגוש קטיף… מייד לקחנו בקבוקים ומילאנו אותם בחול מהאוהל, שהוא בעצם החול של גוש קטיף. התגעגענו אליו.

ברחמים גדולים אקבצך

אפרת משה התגוררה לפני הפינוי במושב נצר חזני. כיום היא מתגוררת בבאר גנים.

מה זה גוש קטיף בשבילך?

גוש קטיף זה מרחבים, שטח, תחושה של ביטחון. בתור ילדה הייתי יכולה ללכת בחושך לבד בלי פחד, הרגשנו שכל היישוב הוא כמו הבית שלנו. אני מתגעגעת להרגשה הזו.

תארי את התקופה שלפני הגירוש.

הייתי מאוד פעילה במאבק, אבל לא באמת האמנתי שזה יקרה.באותם ימים הבנתילראשונה את הפסוק מתהילים: "כי אבי ואימי עזבוני". זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שההורים שלי נחלקו בדעות שלהם: אבא רצה לעזוב מרצון ביום שקיבלו את צו הפינוי, ואימא לא הסכימה.אבא שלי עזב ביום שהגיעו המשאיות, ואני נשארתי עם אימי ושני אחיי.

מה נתן לך כוח אחרי הגירוש?

החיים לא עוצרים, כל דבר מגיע בזמנו. צריך לזכור שזה לא רק כאב אישי אלא כאב לאומי, וצריך לדעת להסתכל ממעוף הציפור: הפינוי הוא בעצם נקודה אחת בהיסטוריה של עם ישראל. היו במהלך ההיסטוריה הרבה גזרות וגם גירושים כמו גירוש ספרד. זכיתי להרגיש מה שהעם שלי הרגיש לפני שנים רבות.

איזה חפץ לקחת איתך מהבית בגוש קטיף?

כשהחיילים הגיעו להוציא אותנו מהבית היה לי קשה מאוד. ביקשתי מהם שייתנו לי להיפרד כמו שצריך. פתאום ראיתי שאבן אחת מהחיפוי נפלה, אז לקחתי אותה, שתהיה לי למזכרת. אחרי שעזבנו כתבתי עליה את הפסוק "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך", וכיום האבן נמצאת במקום מרכזי בכניסה לבית. אני מתפללת שנזכה שה' יקבץ אותנו, ונשוב לגוש קטיף ברחמים גדולים.

אגרטיל

אפרים מנשרי הוא יליד גוש קטיף. הוא נולד בכפר דרום, וכשהיה בן חצי שנה עברה משפחתו לנווה דקלים. בזמן הגירוש הוא היה בין 18 וחצי. כיום הוא מתגורר בשומריה, ובין השאר הוא מרצה על גוש קטיף ועל המאבק בגירוש.

מה זה גוש קטיף בשבילך?

דקלים, חקלאות, הרבה ירוק בעיניים. כשהגענו לגוש קטיף הערבים אמרו לנו שהאדמה מקוללת ואי אפשר לגדל בה כלום. גם אחרי הגירוש, כשהיינו במלון, התקשר אליי בטעות ערבי שעבד אצלנו בחממות. התעקשתי לדבר איתו ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר לי שהם מנסים לגדל אבל הכול מתמלא בתולעים. כשאנחנו באנו לגוש הפרחנו את השממה, הרגשנו תחושה של שליחות, ציונות ואהבת הארץ.

תאר את התקופה שלפני הגירוש.

כשהתחילו כל האתגרים הביטחוניים לא הרגשנו שהגוש נהפך למקום פחות נחמד, אלא ההפך – זה הגביר את התפילות והאמונה. דווקא האתגר גרם למקום להיות כל כך מיוחד. בנוסף הייתה לנו סיירת נוער שמביאה פינוקים לחיילים, ומטה נוער שנאבק בגירוש על ידי הסברה, חיזוק התושבים, קשרים עם נוער מכל הארץ ועוד.

מה נתן לך כוח אחרי הגירוש?

להמשיך ולחשוב מה השליחות שאני יכול לעשות. בנוסף, מי שחווה צער כזה, יש לו הזדמנות לקחת דף, לצייר עליו נקודה שחורה ולהכפיל פי אלף, ואז אולי לנסות להבין מה הצער שיש לקב"ה על זה שאין לו את בית המקדש.

איזה חפץ לקחת איתך מהבית בגוש קטיף?

לקחתי טיל קסאם שלא התפוצץ. כשאני מעביר הרצאה על גוש קטיף אני מציג את הקסאם עם זר פרחים בתוכו כחלק מדיבור על חיי אמונה בגוש. זה פשוט נס לא נתפס שלמרות כל הפגזים שנורו על גוש קטיף, היו רק נפגעים בודדים. דווקא הקסאם חיזק אצלי את האמונה בה'. כל מי שחי בגוש ראה את הקב"ה בעיניים.

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!