הסולם של סיון רהב מאיר

את סיון רהב מאיר, 37, נראה שלא צריך להציג. דמותה הנעימה מבליחה אלינו כמעט מדי יום, אם מן המסך כמגישת חדשות וכתבת מוערכת, מן הוואטסאפ היומי שהיא שולחת לאלפים ברחבי העולם, ובו דברי חיזוק אקטואליים, או מעל הבמה כמרצה מבוקשת. היא ירושלמית, אימא לחמישה (שחלקם מאוד אוהבים לקרוא את העיתון שבידיכם), ואפילו סופרת.

בימים אלה יצא לאור ספרה "סולם יעקב", שאותו כתבה יחד עם בעלה העיתונאי ידידיה מאיר, ובו סיפורים לדמותו של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, מי שהיה רבה של רמת השרון במשך למעלה משבעים שנה ונפטר לפני כשנתיים.

היא ממעטת להתראיין, אך בכל זאת, בין נסיעה ללונדון להרצאות, לנחיתה בארץ, היא מפנה לנו זמן בלו"ז הצפוף שלה, כדי לספר לנו קצת דברים שלא ידענו על האישה המיוחדת, ששנה אחרי שנה קוטפת את המקום הראשון כאשת התקשורת האהובה ביותר בקרב כל המגזרים, החוגים והעדות, בארץ ובעולם.

"אני רק שליחה", סיון רהב מאיר באולפן, צילום: עופר חדד

יש לך עיסוקים רבים ומגוונים, מתי נשאר לך זמן לכתוב ספרים?
"בלילות. גיליתי שאפשר להתרכז היטב אחרי שכולם הולכים לישון. אף אחד כבר לא מחפש אותך בטלפון, ויש שקט מיוחד, הלב והראש פתוחים יותר. החיסרון הוא כמובן העייפות שמגיעה למחרת…"

על איזה פרויקט מיוחד את עובדת בימים אלה?

"רגע, תנו לנוח קצת אחרי הספר. עכשיו אני עובדת על להיות יותר עם ההורים שלי, עם הילדים שלי, עם בעלי… זו הייתה תקופה מלאה בעבודה, של כתיבה ועריכה וראיונות ועיצוב ואפילו ראיונות על הספר, כמו הריאיון הזה. זו 'משרה מלאה' להוציא ספר".

מה השאלה שילדים שואלים אותך הכי הרבה?

"אני ממש אוהבת שאלות של ילדים! אלה תמיד השאלות הכי מקוריות. המבוגרים בדרך כלל מתלוננים על אופי התקשורת בישראל, מספרים לי איפה הם רואים את השיעור השבועי, ולפעמים גם מבקשים סלפי. זה כיף, אבל ילדים יכולים לשאול מהבטן, בכנות. מישהו שאל פעם איך ביבי נראה מקרוב, מישהי שאלה אם אני מתרגשת כשאני מדברת לפני קהל. זה מעניין לשמוע".

ילדה מחוננת, רהב-מאיר בצעירותה

כל יום הוא אתגר

היא נולדה ברמת השרון בבית שאינו דתי, וכבר בגיל שמונה אובחנה כמחוננת. עוד בהיותה ילדה כתבה בעיתוני הילדים השונים, ובהמשך החלה להנחות תוכנית בטלוויזיה החינוכית. בגיל 17 יצא ספרה הראשון "מדריך לעיתונאי הצעיר", בגיל 18 סיימה תואר ראשון באוניברסיטה. אז נחשפה לאוצר הספרים היהודי, ולאחר קריאה וחקירה מעמיקה החליטה לחזור בתשובה ולהתחיל לשמור תורה ומצוות.

איזו דמות השפיעה על חייך?

"סבתא עדה ז"ל וסבתא רחל שליט"א, ההורים היקרים שלי, בעלי היקר, המשפחות שהזמינו אותי לסעודות שבת ראשונות, פרופ' נחמה ליבוביץ' שממנה למדתי על הקסם והאור שיש בפרשת השבוע, הרבי מלובביץ'. והרשימה עוד ארוכה".

מה האתגר הגדול כאשת תקשורת דתייה?

"כל יום יש אתגר חדש, ברוך ה'. שאלת היסוד היא האם היהדות היא בעיה או פתרון. בעיניי היא פתרון. האם ההלכה היא הדרך הנכונה לצעוד בה, או משהו מעצבן של ה'דוסים' האלה. לצערי יש בתקשורת בדרך כלל עיסוק ביהדות באופן שלילי, ציני, שמחפש אך ורק את הקיצוניים, ונהנה להתמקד בשולי ולא בעיקר. אבל נדמה לי שהאולפנים הם לא המקום היחיד שעליהם להשפיע על זה. אני אישית פועלת בהמון מקומות אחרים בשנים האחרונות, כדי לדבר על התורה עצמה. לא לדבר מסביב, על פוליטיקה ותקציבים והפגנות, אלא על הדבר עצמו, על היהדות עצמה".

את מחוברת לחסידות חב"ד ולרבי מלובביץ'. האם את רואה בעבודתך שליחות מהסוג שהרבי היה שולח אליה? בעיניי את עושה שליחות לא קלה, בעולם התקשורת הלא פשוט.

"תודה רבה, אבל אני אגלה לך סוד: כל אחד מאיתנו הוא שליח. זה לא שרק מי שהולך לעבוד במקצוע מיוחד או במקום רחוק הוא שליח. כל אדם נשלח לעולם הזה כדי לעשות משהו, כדי לתקן, לעזור, להיות מי שהוא צריך להיות באמת. אז בטח שאני שליחה, ממש כמו כל אחד מהקוראים של הכתבה הזו".

ספרי על כתבה שעשית והשפיעה עלייך במיוחד.

"ביום הזיכרון האחרון הכנתי כתבה שכמוה לא הייתה לי. צילמתי לפני יום הזיכרון שיעור תורה שמתקיים במשך 37 שנים לזכר אבריימי מוצן, שנפל במלחמת לבנון הראשונה. כל שלושה שבועות החברים שלו מהישיבה באים לבית של אימא שלו כדי ללמוד שם תורה, כמעט 40 שנה! האימא היא ניצולת שואה, עם מספר של אושוויץ על היד, וזה מאיר את הפנים שלה, כשהחברים נכנסים לסלון ביתה. הכתבה הייתה ערוכה ומוכנה, חיכינו לשדר אותה ורצינו שגם האימא תראה, ואז הודיעו לי במפתיע שהיא נפטרה, ביום הזיכרון עצמו. ערכנו מחדש את הכתבה המרגשת, וסיפרנו שבעצם אנחנו צילמנו את השיעור האחרון בביתה. קיבלתי תגובות על הסיפור המרגש הזה מהארץ וגם מהעולם. יש פה סגירת מעגל שקשורה גם בשואה וגם בתורה".

כשהמצלמה נכבית

משך השנים שהיא נמצאת בעולם התקשורת, סיון ראיינה אנשים מן המעלה הראשונה כמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ראשי ממשלות ונשיאים, ואפילו סרבני ראיונות אדוקים כמו אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. היא חתומה על סקופים לא מעטים שהשפיעו על החברה הישראלית. אך למרות אור הזרקורים המסנוור היא לא מהססת היום לומר: "הגעתי למסקנה ששרה אימנו מביאה לא פחות רייטינג משרה נתניהו".

כבר כמה שנים נוהרים רבים לשיעור השבועי שלך, העוסק בפרשת השבוע ובאקטואליה. דברי החיזוק היומיים שאת שולחת מתורגמים בידי מתנדבים לתשע שפות, ומופצים ברחבי העולם לעשרות אלפי מנויים. איך הצלחת להביא את פרשת השבוע לפריים טיים?

"פרשת השבוע היא חלק מהחדשות שלנו, חלק מהתרבות, חלק מהדופק של העם היהודי ושל מדינת ישראל. החלטתי להתמקד בכך כי הרגשתי שאנחנו לא מספיק מדברים על הפרשה ביום-יום, מחוץ לכיתות ולבתי המדרש. כבר כמה שנים שיש שיעור שבועי, כל יום רביעי בירושלים (אתם מוזמנים) וגם בכל בוקר מתפרסם 'החלק היומי', קטע קצר על הפרשה. זה מרגש לשבת בבוקר בבית בירושלים, לכתוב קטע קצר על הפרשה, ולדעת שהוא יגיע להמון אנשים מגוונים בכל העולם, שמתאחדים סביב התורה שלנו".

עובדים בשניים, ידידיה וסיון רהב מאיר צילום דוד שטיין בעין טובה

גלי לנו סוד של מאחורי הקלעים.

"הסוד הגדול הוא הקשר האישי והחביב בין האנשים. כשנדלקת המצלמה יש עימותים נוקבים בין הצדדים, אבל כשיש כמה דקות לשוחח, אנשים מספרים על הילדים שלהם, על החיים, התחביבים, המשפחה. כל זה נעשה בטון אחר לגמרי מאשר הטון שמתחילים לשמוע כשהמצלמה שוב פועלת".

היית רוצה לפעמים להיות אנונימית?

"האמת היא שלפעמים כשאנחנו בחו"ל זה מוזר לי כשאנשים לא מזהים אותי ברחוב… אני כבר רגילה לזה שנים, וזה כיף לי להכיר אנשים, לשמוע סיפורים, לדבר. זה לא מציק אלא להפך".

אחד כותב, השני מוחק

הספר החדש "סולם יעקב" הוא רב מכר. מדוע בחרת דווקא בנושא זה?

"הכרנו את הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל כשבאנו לגור ברמת השרון. זה נמשך שש שנים, ומיום ליום למדנו יותר על האישיות המדהימה והמרגשת שלו. התחלנו לאסוף סיפורים קטנים עליו אחרי שהוא נפטר, לפני שנתיים. ראיינו המון אנשים והחלטנו לסדר את הסיפורים לפי נושאים, כדי להגיש לציבור מעין 'מדריך לתיקון עצמי' בתחומים שונים: לימודים, חינוך ילדים, זוגיות, חגים, שבתות, התמודדות עם משברים".

איך זה לכתוב ספר בשניים?

"זה פי שניים עבודה. אחד כותב והשני מוחק, אחד מוחק והשני מחזיר. הספר בנוי ממאות סיפורים קצרים. המטרה היא שאפשר יהיה להקריא אותם בשולחן שבת, אבל ישבנו על כל סיפור המון זמן".

ספרי על חוויה מיוחדת מתהליך הכתיבה.

"הרגעים המיוחדים היו כשהצלחתי ליישם משהו מתוך הספר בחיים שלי. הספר נתן לי הזדמנות להתנתק מהחדשות והפוליטיקה, ולהתעסק בנושא שהוא אולי יותר חשוב – תיקון המידות שלנו. הסבלנות, הכעס, הקנאה, הכבוד – אלה דברים שיותר קשה לעסוק בהם. לפעמים ממש ראיתי איך אחרי כמה שעות של עבודה, אני מתאפקת ומצליחה לא לצעוק על הילדים, למשל, למרות שביום רגיל הייתי בהחלט צועקת…"

איזה סיפור בספר השפיע עלייך במיוחד?

"הסיפור שהרבה אנשים התחברו אליו. בשנותיו האחרונות, הרב אדלשטיין איבד את יכולת הדיבור. הגיעה אליו קלינאית תקשורת וניסתה ללמד אותו לדבר מחדש. היא שאלה מה שתי המילים שהכי חשובות לו, מה הוא רוצה קודם כול ללמוד להגיד. כל קורא יכול לחשוב על עצמו, מהן שתי המילים הכי חשובות בעולם, לדעתו. הרב כתב על פתק את שתי המילים שלו: אמן ותודה. לדעתי יש פה מסר. 'אמן' כדי לענות על ברכות ותפילות של אחרים כשהוא לא יכול לדבר, ו'תודה' כדי לומר לצוות הרפואי ולמשפחה שלו ולכולם תודה. זה שילוב של 'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחברו'".

יש לך רעיון לספר נוסף שתרצי לכתוב? אולי ספר ילדים?

"ילדים נהנים מהספר הזה, ומבקשים גרסת קומיקס או גרסה מצוירת ומנוקדת. אנחנו בהחלט חושבים על זה. יש לי גם חלום על פרויקט נוסף שמאוד יתאים לילדים. זה עוד סודי".

הכתבה פורסמה במגזין 'אותיות וילדים'