יואב עמד ליד חלון ביתו ובהה ברחוב הזר. ביתו? אפילו שעברה שנה, עדיין קשה לו לקרוא למקום הזה בית. מאז שפרצה המלחמה, אבא ואימא מצאו בעיר החדשה את מקומם והחליטו שזהו – לבית הקודם הם כבר לא יחזרו. "אבא מצא כאן עבודה, ויש פה בתי ספר נפלאים וחברים טובים", אימא תמיד אומרת. אבל יואב מרגיש אחרת. כן, נחמד פה. אבל זה לא… הבית. העצים כאן היו שונים מאלה שהכיר – קצת יותר נמוכים, עם עלים שצבעם שונה מהירוק הכהה שזכר מהבית הישן. אפילו הריח של האוויר היה שונה. הילדים שאיתם גדל התפזרו ברחבי הארץ. חלקם חזרו ליישוב, וחלקם, כמותו, נדדו. הבתים כאן היו בנויים אחרת – החלונות היו קטנים יותר, והמרפסות נראו שונות. הילדים ברחוב דיברו קצת אחרת ונראו קצת אחרת. או אולי זה היה רק בעיניו? האחיות שלו בכלל לא הרגישו ככה. גם לא אחיו הגדול, שממילא נמצא בישיבה.
יותר מהכול, היה ליואב קשה בשבתות. כאן בעיר, השבת נראית אחרת לגמרי מאשר ביישוב. הוא התגעגע לשקט, לאווירה, לאנשים. אפילו בית הכנסת החדש היה קטן ושונה לגמרי ממה שהכיר. בבית הכנסת הישן ארון הקודש היה עשוי עץ כהה ומבריק, והיו בו חריטות יפות של כתר ושני אריות. כאן ארון הקודש היה פשוט יותר, עשוי עץ בהיר. בבית הכנסת הקודם הייתה הרגשה חמה של משפחה, ויואב תמיד הרגיש שם שייך, עם המקום הקבוע שלו, בכיסא השלישי מימין, ליד אורי. כאן? הוא יכול לבחור לשבת איפה שרק ירצה. יש יותר מדי מקומות פנויים.
*
"יואב", קרא אליו אבא מהמטבח, וקולו היה שמח מדי, כמו שתמיד היה כשניסה להעמיד פנים שהכול בסדר. "אולי תצטרף אליי מחר לסליחות? זה מאוד יוסיף אם תגיע גם אתה לבית הכנסת".
יואב הרגיש איך משהו בו נחמץ. חודש אלול בבית הישן היה זמן קסום. הוא זכר איך הלך כמעט בכל בוקר עם אבא ברחובות היישוב, ובדרך השקטה היו מצטרפים אליהם השכנים ואפילו כמה חברים. בית הכנסת שלהם היה מתמלא אנשים, וקולות התפילה של כולם יחד נשמעו כמו מקהלה ענקית. לפעמים אבא היה ניגש להיות החזן, וקולו החם והעמוק הוביל את כולם ומילא את ליבו של יואב בגאווה.
יואב נאנח והרגיש איך הדמעות מתחילות לעלות בעיניו. "למה", הוא חשב לעצמו, "למה הכול חייב להיות שונה? למה אני לא יכול פשוט לחזור הביתה?" הוא כעס על הכול. על המלחמה, על אבא ואימא, על החברים שעזבו גם הם למקומות אחרים, וכן, גם על עצמו – שהוא לא מצליח להסתגל כמו שבוודאי מצפים ממנו. כמה הוא עוד ימשיך לנסות להיאחז במה שהיה? "אני אגיע איתך אבא, בטח", יואב אמר, ונכנס למיטה כדי שיצליח להתעורר מוקדם. כמו פעם.
בבוקר, כשאבא ויואב הלכו יחד לבית הכנסת, תחושה ישנה ומוכרת עלתה פתאום ביואב. בשעת הבוקר המוקדמת אפילו העיר הסואנת נראתה קצת כמו יישוב. האוויר בה נקי ונעים, ואפשר לראות איך עוד אנשים מתעוררים גם הם ומתקבצים לתפילה. הם נכנסו פנימה. בבית הכנסת החדש היו רק כמה אנשים מבוגרים, שהוא לא הכיר. יואב התיישב בשקט ליד אבא וחיכה לתחילת התפילה. ואז קם החזן ממקומו. הוא היה איש עם זקן אפור וארוך, וקולו היה שונה לגמרי מהקול הצלול של אבא. כשהוא התחיל את הסליחות, יואב הרגיש איך הלב שלו שוקע. במקום המנגינה העליזה והמוכרת, הסליחות נאמרו באיטיות ובעומק, במנגינה שגרמה לו להרגיש עצוב יותר. יואב הביט סביבו וראה שכל הגברים האחרים שרים יחד, אבל הוא לא היה מסוגל. הדמעות התחילו לזלוג לו על הלחיים, ויואב ניסה לנגב אותן בשרוול לפני שאבא יראה.
פתאום, באמצע התפילה, משהו השתנה. החזן התחיל לשיר את "אל מלך יושב על כסא רחמים", ויואב הרגיש איך כל הגוף שלו מזדקף. זה היה בדיוק הניגון שהוא הכיר! בדיוק המנגינה שאבא שלו תמיד שר. הקול של החזן עלה וירד בדיוק כמו שהוא זכר, והמילים זרמו בניגון המתוק והמוכר. יואב הרגיש איך הפה שלו נפתח מעצמו, והוא התחיל לשיר. לראשונה מאז שהגיעו לכאן, הוא הרגיש איך הוא מצליח להשתלב יחד עם שאר המתפללים. גם השמש כבר זרחה בחוץ, ויואב הרגיש כאילו הוא מצא פתח בחושך. פתאום הוא לא היה לבד. וכמה טוב שהקטע האהוב בסליחות חזר על עצמו שוב ושוב.
לאחר התפילה, ניגש אליהם החזן. יואב ראה מקרוב שהיו לו עיניים חומות וחמות, וחיוך שגרם לכל הפנים שלו להתקמט בצורה נחמדה. "רבי יעקב", הוא קרא לאבא, וקולו היה רך יותר מכפי שיואב חשב. "טוב לראות פה גם את הבן שלך. כל הכבוד שקמת מוקדם! אני מקווה שהתפילה הייתה נעימה גם לך".
יואב התרגש פתאום. הוא רצה לומר כמה דברים, אבל לא ידע איך להתחיל. לבסוף אמר בביישנות: "הניגון של 'אל מלך'… זה היה… זה היה בדיוק כמו בבית הישן שלנו".
עיני החזן נצצו. "ניגון יפה, נכון? זה אחד מהניגונים הכי יפים שאני מכיר. למדתי אותו מחמי, אבא של אשתי, שגר בדיוק ביישוב שממנו הגעתם אתם. זה ניגון עתיק שעובר ממקום למקום, כמו ציפור נודדת שמביאה איתה שירים". יואב לא האמין. הוא הרגיש איך ה' קרוב אליו וכאילו שלח במיוחד בשבילו את הניגון הזה…
"אני שמח שאהבת את זה. ניגונים הם דבר קדוש ומחבר, בטח ניגונים של תפילה. כששרים את הניגונים שמכירים, זה עוזר להרגיש בבית בכל מקום שנמצאים", אמר החזן והביט בעיניו של יואב. ממרום שנותיו נראה היה כאילו הבין הכול.
"תגיד, אני יודע ניגון יפה לקדיש של הסליחות. אבא לימד אותי. אפשר שאני אלמד אותך?"
החזן חייך חיוך רחב, והפנים שלו האירו. "בהחלט! אני תמיד שמח ללמוד ניגונים חדשים. כל קהילה מביאה איתה אוצר של מנגינות, וכל ניגון הוא כמו מתנה שקושרת אותנו יחד ומחברת אותנו לדורות הקודמים… ומי יודע, אולי אפילו עד הלוויים?". יואב לקח נשימה עמוקה ושר את הניגון המיוחד שאבא לימד אותו. זה היה ניגון עדין ומתוק. כל הגברים שהיו בבית הכנסת עצרו לרגע והאזינו בקשב.
"יופי של ניגון", אמר החזן כשיואב סיים. "אני רואה שאתה מאוד אוהב את התפילה. וגם יש לך קול יפה, חביבי", אמר וטפח על גבו. "רבי יעקב, תביא את הבן שלך גם מחר. בעזרת ה' נשיר מחר את הקדיש במנגינה שלך".
בדרך הביתה, יואב הרגיש איך הצעדים שלו קלים יותר. הכול סביבו עדיין היה כמו בכל יום – הרחובות, הבתים, האנשים – אבל משהו השתנה בתוכו. "יואב," אמר אבא ועצר לרגע. "זה היה יפה מאוד מה שעשית. אתה יודע, סליחות זה זמן מיוחד. זה זמן שבו אנחנו מתכוננים לשנה החדשה, אבל זה גם זמן שבו אנחנו זוכרים את כל מה שעברנו במהלך השנה – גם השמחות וגם הקשיים".
"למשל שעברנו דירה בגלל המלחמה?" יואב שאל בשקט.
"כן. זה נורמלי להיות עצובים על דברים שאנחנו משאירים מאחור. אבל ראית, גם כשאנחנו במקום חדש, יש דברים שנשארים איתנו. הניגונים שאנחנו אוהבים, הזיכרונות הטובים שלנו, ובעיקר הקדוש ברוך הוא, שלא עוזב אותנו ושולח לנו דרישות שלום דרך כל מיני דברים. רק צריך להסתכל, או להקשיב".
יואב הנהן. "כן… זה בדיוק מה שהסליחות מלמדות אותנו – שאפשר להתחיל מחדש ועדיין לזכור ולאהוב את מה שהיה לנו קודם".
קרדיט- יערה עמנואל
מתוך גיליון אלול תשפ"ה,
לכתבה המלאה ולעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
