החלום ושברו
בשנת 130 ביקר בארץ ישראל אדריאנוס, שחז”ל נתנו לו את השם המרנין: שחיק עצמות. הוא העביר מסר של פיוס, והיהודים היו בטוחים שהוא מגיע כדי לשקם את ירושלים ולבנות את בית המקדש מחדש. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. היהודים חשו השפלה כשנודע להם שבמקום לבנות את בית המקדש, הוא בונה ערים הלניסטיות המנציחות עבודה זרה, ובראשן “איליה קפיטולינה” שתוכננה על חורבות הר הבית, ומקדש ליופיטר המשוקץ. היהודים חשו כי רומא מנסה לעשות הכול כדי לזלזל בהם ולדחוק אותם מאמונתם ומאדמתם. התסיסה החלה.
האריה, החסידה ורבי יהושע בן חנניה
כשנודע שבית מקדש כבר לא ייבנה על ידי אדריאנוס, התכנסו היהודים בבית רימון לעוץ עצה. בין החכמים היה רבי יהושע בן חנניה, שהיה מתון והבין את הסכנה במרד נגד רומא, ולכן ניסה למנוע אותו. כדי להדגים את המצב העדין משל רבי יהושע את המשל הידוע המיוחס לאיזופוס על האריה והחסידה: עצם נתקעה בגרונו של האריה. מה עשה? הודיע שמי שיצליח לשלוף את העצם יקבל שכר. באה החסידה, תקעה את מקורה בגרונו ושלפה את העצם, ולא שכחה לבקש את הפרס המובטח. הביט בה האריה בבוז ואמר: “שכרך שהכנסת ראשך בשלום והוצאת אותו בשלום”, או במילים אחרות: תגידי תודה שלא טרפתי אותך. הנמשל ברור: תשמחו שבארץ ישראל עדיין מתקיים יישוב יהודי ותשכחו ממרד, זה אף פעם לא נגמר בטוב. לזמן מה אכן הצליח רבי יהושע להרגיע את רוחות המלחמה – אך לא לעולם חוסן.
משיח וכוכב
רגע לפני פרוץ המרד, בואו נכיר את הנפשות הפועלות: מחד, אימפריה עצומה ומבוססת, מחומשת ומצוידת היטב, שחולשת על שטחים נרחבים ועמים רבים מספור. מולם עומד עם קטן אך בעל אופי חזק, המונהג על ידי אישיות כריזמטית במיוחד: מצביא חזק בעל חזון בשם שמעון בן־כוסבא, הידוע בכינויו בר־כוכבא.
הלוחמים במערות
המרד בהנהגת בר־כוכבא פרץ בשנת 132, בשנה ה־16 לשלטון אדריאנוס, והקיף את יהודה, הגליל ועבר הירדן המזרחי.
המורדים היו חכמים, הם ניצלו את ההיכרות העמוקה שלהם עם שטחי ארץ ישראל ונלחמו ברומאים מתוך מערות מוסוות ומחילות תת־קרקעיות. השיטה הזו הפתיעה את הצבא הרומי ותפסה אותו לא מוכן. עם הזמן, המורדים רשמו הצלחות נאות והשתלטו על שטח ניכר, ובין היתר גם שחררו את ירושלים. הניצחונות סחפו את העם, ובתוכם גם רבים מהחכמים, ובראשם רבי עקיבא, שקרא על בר־כוכבא את הפסוק “דרך כוכב מיעקב”.
מדינה קטנה בדרך
בשלב השני של המרד יצר בר־כוכבא תחושה של מדינה עצמאית: במקביל להשבת השליטה על אזורי הארץ לידי היהודים, הוא ארגן את היהודים ויצר סדרי מִנהל לחיזוק מעמדו ושלטונו, ובהם הטבעת מטבעות, גיוס חובה, מינוי מנהיגים לאזורים השונים, ושימוש בשפה העברית במקום השימוש הרווח בארמית. בר־כוכבא נטל לעצמו את התואר “נשיא ישראל”, וראה חובה לדאוג הן לצרכים הגשמיים והן לצרכים הרוחניים והדתיים של אנשיו. באיגרות שנמצאו במדבר יהודה, מאת בר־כוכבא בכבודו ובעצמו, מתואר כיצד דאג לאספקת ארבעת המינים בחג הסוכות.
תגובת הרומאים
למרבה הצער, אתם כבר מבינים לבד שכל זה לא היה יכול לעבור בשקט בלי תגובה הולמת (תרתי משמע) מהאימפריה. אדריאנוס הבין שבר־כוכבא חזק וחכם הרבה יותר משחשב. בתגובה הוא הזרים ליהודה כוחות נוספים, בהם טובי המצביאים הרומאים, במטרה לחסל את המרד בהרבה נחישות ובאפס רגישות. וזה עבד היטב. עד שנת 135 נהרגו רבים מהיהודים, ושטח השלטון של המורדים הצטמצם עד מאוד, כולל ירושלים, שנפלה שוב.
נפילת ביתר
המעוז הראשי שנותר לבר־כוכבא וללוחמיו היה מצודת ביתר. בתחילה צרו 12,000 רומאים על המקום, ומנעו ממנו אספקת מים ומזון במשך שלוש שנים. כיצד העיר החזיקה מעמד זמן כה רב? המדרש מספר לנו שהיה זה הודות לרבי אלעזר המודעי, דודו של בר־כוכבא. המודעי היה שרוי בצום ובתענית, ובכך סיפק הגנה רוחנית לעיר. יום אחד חדר לעיר כותי מטעם הרומאים ופטפט עם המודעי. משנתפס בידי בר־כוכבא, טען שרבי אלעזר המודעי רוצה למסור את העיר לידי הרומאים. בר־כוכבא השתכנע מדברי השקר, בעט ברבי אלעזר והרג אותו. בכך סרה ההגנה האלוקית מהעיר והרומאים פרצו פנימה, כבשו והרגו. בר־כוכבא, המצביא הדגול בעל החזון והעוצמה, לא מת מידי אדם, אלא מהכשת נחש, ויש שיגידו שכך נענש מידי שמיים על יהירותו. ביתר נפלה בתשעה באב בשנת 135. הרומאים לא התירו לקבור את הרוגי ביתר במשך שלוש שנים, רק אז הובאו הללו לקבורה, בט”ו באב.
המרד בא אל סופו
אל סופו המוחלט הגיע המרד בשנת 136. יהודה חרבה. על היהודים הניצולים הוטלו גזרות שמד ואיסור קיום המצוות. רק לאחר מות אדריאנוס בוטלו הגזרות.
למעשה, מתקופת בר־כוכבא ועד הקמת מדינת ישראל לא הייתה אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.
כתיבה: הודיה תעשה
הכתבה המלאה מחכה לכם בגיליון ט”ו אייר תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
