המסע אל הקוטב הדרומי

הקוטב הדרומי הצית את דמיונם של חוקרים ומגלי יבשות במשך שנים. ספינות מסע רבות נשלחו דרומה במטרה לכבוש את הקוטב המרתק, אך נתקלו בקשיים, כוויות קור, ואפילו מוות. ומי היה הראשון שהגיע לאדמת הקוטב?

הקוטב הדרומי הוא הנקודה הדרומית ביותר על פני כדור הארץ, והוא שוכן בליבה של אנטארקטיקה, היבשת החמישית בגודלה והכי פחות מאוכלסת. תנאי מזג האוויר הקשים עיכבו את גילויה וחקירתה, וזה לא שאין מה לחקור במסתרי הארץ הנעלמת הזו: ככל שמגלים עוד ועוד, צצות אפילו יותר שאלות, תהיות ותמיהות. אחרי הכול, כמעט מאה אחוזים משטחה של היבשת מכוסים קרח השומר את סודותיה עמוק עמוק בתוכו. בניגוד לקוטב הצפוני, העשוי מקרחונים שצפים על המים, באנטארקטיקה מכסה הקרח את היבשה. קצת מפתיע, אבל היא יבשת מדברית – כמעט שלא יורדים בה גשמים, ולמעשה היא המקום הצחיח ביותר על פני כדור הארץ.

מאות בשנים, כשהיא מרוחקת, אפופת מסתורין ומאיימת באקלימה הקיצוני, אנטארקטיקה משכה כבחבלי קסם את האנשים האמיצים והנועזים ביותר. החל ממגלי יבשות שחיו במאה ה־19 ועד מדעני העת אחרונה – אלו גם אלו חירפו נפשם. הצלחותיהם, כמו גם הכישלונות, סללו את הדרך לבאים אחריהם. אילולא אותם אנשים אמיצים וסקרנותם האין־סופית, לא היינו יודעים דבר על הקוטב הדרומי.

לראותה בלבד

כבר בשנת 350 לפני הספירה העלו לראשונה היוונים הקדמונים, חובבי המדע והטבע, את הסברה לגבי עצם קיומה של אנטארקטיקה. הם ידעו על אזור הקרח בצפון וכינו אותו "ארקטוס" – דוב, על שם קבוצת הכוכבים "הדובה הגדולה", ובשם האיזון החליטו שוודאי ישנה קרקע דרומית מנוגדת לדוב, קפואה גם כן. לארץ הזו העניקו את השם מלא ההשראה "מנגד לדובה" – אנטארקטיקה. היוונים הסתפקו בחמימות מֵימי הים התיכון ומעולם לא טרחו לברר אם ההשערה שלהם עומדת במבחן המציאות. במקרה או שלא, הם צדקו!

אנטארקטיקה נשארה בשיממונה ובבדידותה במשך שנים רבות, עד שבשנת 1773 היה מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קוק לאדם הראשון שחצה את חוג הקוטב הדרומי והקיף את יבשת אנטארקטיקה, במהלך המסע השני משלושת מסעותיו הגדולים. למרות שלא ראה יבשה ממש, מצבורי סלע שנראו בקרחונים העידו כי היבשת הדרומית אכן קיימת.

47 שנים לאחר מכן, ב־1820, אנטארקטיקה נראתה לראשונה! איזו התרגשות! האדמירל פון בלינגסהאוזן סיפר שראה "חוף קרח בגובה חריג" במהלך מסעה של משלחת רוסית. בערך באותו הזמן, במסע מיפוי בריטי, דיווח קצין הצי המלכותי אדוארד ברנספילד שראה "הרים גבוהים מכוסים שלג". שלוש שנים חלפו, וצייד כלבי־הים הסקוטי, ג'יימס ודל, קבע שיא חדש בהדרמה אי פעם. אם הלווייתנים וכלבי־הים שבסביבה היו יודעים מה מטרתו, ודאי לא היו שמחים במיוחד… למזלם, ההפלגה לא הוכתרה בהצלחה מהבחינה הזו, אבל ודל גילה את הים שנקרא בהמשך על שמו "ים ודל", והגיע לנקודה הדרומית ביותר באותה תקופה.

חפש באנטארקטיקה

מיפוי היבשת המדעי הרציני הראשון חיכה 17 שנים נוספות.

ג'יימס קלארק רוס היה צעיר בריטי שאפתן, חסר מנוח והרפתקן. הוא הצטרף לצי המלכותי עוד בהיותו בן 12! בגיל 18 כבר הצטרף למשלחות שחקרו את הקוטב הצפוני. הוא מצא את הקוטב הצפוני המגנטי, וגם איתר איים שלא היו ידועים עד אז. משעשה חיל בחקר הצפון, החליט לשים פעמיו דרומה. בשנת 1840 הוביל רוס שתי ספינות מלחמה, "אֶרֶבּוּס" ו"טֵרוֹר", עד למרחק 80 קילומטר מחופי היבשת. הוא נעצר בידי מחסום קרח עצום, אשר לימים נקרא על שמו "מדף הקרח רוס". רוס היה לאבי המחקר של אנטארקטיקה, ותגליותיו זיכו אותו בתואר אבירות. הוא גילה הר געש פעיל וקרא לו "ארבוס" על שם ספינתו, זיהה 145 מיני דגים חדשים, מיפה את חופיה של אנטארקטיקה, וגילה את הר טרור, ים רוס, ארץ ויקטוריה, האי ג'יימס רוס, האי סימור והאי סנו־היל. איזה הספק!

איש לא חזר על ההישג של רוס במשך יותר משישים שנה, אך לפתע הוצת עניין חדש באנטארקטיקה, תקופה זו נודעה כעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. משלחות של חוקרים שלרשותם משאבים ואמצעים מוגבלים ומצומצמים, נאבקו באיתני הטבע בתנאים קיצוניים ולא אנושיים, תוך שהם מגלים עוז, גבורה, רוח איתנה וסיבולת, ומותחים את גבול היכולת האנושית. לא אחת יצאו בשן ועין, אם יצאו בחיים בכלל. שיאו של העידן היה המרוץ לקוטב.

היכון, הכן, קוטב!

שתי ספינות, שתי מדינות, שני אנשים, מטרה אחת: להיות הראשונים לדרוך בנקודה הדרומית ביותר על כדור הארץ! רואלד אמונדסן הנורווגי מול רוברט פלקון סקוט האנגלי. היכון, הכן, צא!

רוברט פלקון סקוט היה קצין וג'נטלמן בצי הבריטי, והיה לו חלום: לחקור את יבשת אנטארקטיקה ולהגיע לקוטב הדרומי. כבר בשנת 1901 הוביל סקוט את משלחת החקר המדעי בספינה "דיסקברי", ועימו כמה מגדולי חוקרי היבשות, כמו מגלה הארצות ארנסט שקלטון וחוקר הטבע אדוארד אדריאן וילסון. לקוטב עצמו לא הגיעו, אבל כן הגיעו להישגים מדעיים רבים: גילו איים חדשים, מצאו מושבת ענק של הפינגווין הקיסרי, הבינו את יתרונותיו של בשר כלבי־ים טרי במניעת מחלת הצפדינה שממנה סבלו זמן רב, וזיהו מינים חדשים רבים של בעלי חיים. לאחר כשלוש שנות מסע שבמהלכן נתקעה האונייה בקרחונים למשך זמן רב, המשיך סקוט את מסעו בכדור פורח ואחר כך ביבשה, והגיע למרחק כ־700 ק"מ מהקוטב. לבסוף נאלץ לחזור לאחר שנתקל בקשיים רבים, מצפדינה ועד עיוורון שלג וסופות קשות.

הציבור קיבל את החוקרים בהתלהבות, וסקוט הפך לגיבור לאומי, אבל בינו לבין שקלטון נוצר סכסוך וקרע שלא התאחה. סקוט לא ויתר על השאיפה להגיע לקוטב עצמו, ובשנת 1910 ארגן משלחת חדשה באונייה "טרה נובה" ויצא לדרך, חמוש בתחתוני צמר ארוכים, עבים וחמים. לרוע המזל, סקוט לא למד מהטעויות שעשה במסעה של "דיסקברי", ושיקול הדעת המוטעה שהפגין ברכישת בעלי החיים המתאימים למסע המפרך עלה לו ביוקר: הוא קנה סוסי פוני (לבנים! כי האמין שהם עמידים יותר) אשר מתו בהמשך המסע, כלבים שסבלו מאוחר יותר מתשישות, מזחלות ממונעות שהתקלקלו, ובאופן כללי, מבלי שידע, התחיל מסעו בעמדת נחיתות. 

באותו זמן, בנורווגיה, אדם נוסף נערך למסע אל הקוטב הדרומי.

רואלד אמונדסן היה ילד תחרותי והישגי, וזה לא השתנה כשגדל. לא באמת בער לו להגיע לקוטב הדרומי, בער לו להיות הראשון! הוא עשה חיל בחקר אזורי הצפון, וגמר בליבו להיות האדם הראשון בקוטב הצפוני, אך לאחר ששמע ששני אמריקאים הגיעו לשם לפניו – שמועה שכנראה לא הייתה נכונה – עשה תפנית מחשבתית זריזה והפנה את ספינתו, "פראם", תכף ומייד לקוטב הדרומי. הרי קוטב זה קוטב, לבן וקפוא, לא?! את כוונותיו שמר בסוד, ואפילו בפני הצוות שגייס חשף את השינוי בתוכנית רק לאחר שיצאו לדרך. בניגוד לסקוט, אמונדסן התכונן היטב: הוא בחר כלבים חזקים ומוצלחים, דאג לספרים ולתקליטים שינעימו את זמנם של אנשי הצוות וירימו את המורל, ועיצב בגדים מתאימים למסע הקשה.

סקוט ואמונדסן הכירו זה את זה היטב. אתם מבינים, לא היו כל כך הרבה חוקרי קוטב מפורסמים בראשית המאה ה־20… כשסקוט ביקר בנורווגיה כדי לטפל בהזמנת מזחלות ממונעות, הוא התקשר לבית של אמונדסן כדי לשתף איתו פעולה, אבל אמונדסן לא הסכים אפילו לענות. לכן סקוט לא הופתע כל כך כשעצר באוסטרליה בדרכו דרומה, כדי לארוז אספקה אחרונה, וקיבל מברק מאמונדסן: "ברשותך, הריני מודיע כי 'פראם' נעה בכיוון אנטארקטיקה". היה זה האות לתחילת המרוץ!

על קו הסיום

אז מה עכשיו? פשוט רצים לקוטב? זה לא כל כך פשוט… גם לסקוט וגם לאמונדסן היה ברור שההגעה לקוטב והחזרה בשלום דורשות הכנה רבה, ובעיקר יש להכין מצבורי אספקה בשטח. את ההכנות עשו בחודשי הקיץ – ינואר ופברואר, כמובן, הרי זה הקוטב הדרומי – ואז המתינו בחורף המדכא והמשעמם לקיץ הבא. באוקטובר התחילו המשלחות לנוע. כמו במשחק כדורסל, שחקני הספסל נותרו מאחור, ובמגרש היו שתי חמישיות: בקבוצה האנגלית – סקוט, וילסון, אוטס, באוארס ואוונס. בקבוצה הנורווגית – אמונדסן, ביאלאנד, האסל, ויסטינג והאנסן. צאו לדרך!

תלאות רבות עברו על שתי הנבחרות, עד שב־17 בינואר 1912 נשא סקוט את עיניו וראה את משאת נפשו, הקוטב הדרומי. אך מה זה מתנוסס שם? מהו הדגל הזה? לא צריך לשאול. כולם הבינו מייד, ואכזבתם הייתה מרה. בקוטב מצאו את אוהלו של אמונדסן, ציוד ואספקה, פתק שבישר להם כי הוקדמו, ומכתב שביקש אמונדסן להעביר למלך נורווגיה. זו לא הייתה בדיחה אכזרית – אמונדסן הבין שאולי לא יישאר בחיים בדרך חזרה, ורצה שאם ייספה, יהיה מי שיספר לעולם שב־14 בדצמבר 1911 בשעה 15:00, חודשיים לאחר שיצאו לדרך, עמדו אמונדסן וצוותו על מישור קפוא מול לובן אין־סופי באמצע היבשת הבודדת ביותר על כדור הארץ, והוא היה לאדם הראשון שהגיע לקוטב הדרומי.

לאחר שאמונדסן ואנשיו תקעו את דגל נורווגיה, המשלחת ביצעה כמה תצפיות במקום, השאירה את ההודעות וגם ציוד סיוע למשלחת של סקוט, ועזבה. אמונדסן ואנשיו חזרו בשלום לנקודת המוצא שלהם ב־26 בינואר, לאחר שנסעו יותר מ־2,600 ק"מ ב־99 ימים.

סקוט ואנשיו היו כמובן אכולי אכזבה, ורוח נכאים נפלה עליהם. אבל זה בקטנה, כי הגרוע מכול עוד היה לפניהם: עכשיו היה עליהם לחזור לנקודת המוצא, להתאחד עם שאר המשלחת, ומשם – הביתה. הדרך חזרה הייתה מפרכת ונוראה, ולמרות שהיה זה קיץ, מזג האוויר היה קשה מנשוא. "אני לא חושב שבני־אדם אי פעם עברו חודש כמו זה שעברנו", כתב סקוט בעמודים המסיימים ביומנו. החמישה ידעו שהם במרחק 18 ק"מ בלבד ממחסן המזון והאספקה האחרון, שבו היה הציוד שיכול להציל אותם. אבל סופת שלגים עזה מנעה מהם לעזוב את אוהלם במשך ימים, והם הלכו ונחלשו. מאוכזב, שבור לב ומותש עד כלות, כשתחושת ההחמצה לא מרפה ממנו, נספה סקוט רגע לפני שהצליח לחזור, ואיתו כל חברי משלחתו – רעבים, סובלים מהיפותרמיה ומכוויות קור, אך איתנים ברוחם ואציליים בערבות ההדדית ששררה ביניהם.

מדוע הצליח אמונדסן במקום שבו נכשל סקוט, והלא גם לאנגלים לא חסרו אומץ לב או רוח לחימה? הכול טמון בהכנה הנכונה. אמונדסן דאג לכל פרט ופרט במסע, העמיס ציוד רב, ולא פסח על אף דבר חיוני. ארגון וסדר שיטתי אפיינו את ההתנהלות שלו בהכנות למסע. ליציאה האחרונה לקוטב לקח אמונדסן 52 כלבי האסקי חזקים ובריאים, וחברי הצוות שלו היו גולשים מנוסים שגם ידעו לתפעל את המזחלות, לבנות איגלו כהלכה ולצוד מזון עשיר בוויטמין C.

גילוי הקוטב לא חתם את חקר אנטארקטיקה, וההגעה ליבשת וההישרדות בה נותרו קשות ואכזריות כמו קודם. הרפתקנים ומדענים רבים המשיכו לפקוד אותה. למשל, מיודענו ארנסט שקלטון, אשר הוא ואנשיו נתקעו למעלה משנה על קרחון, אניאס מקינטוש, שעמד במשימתו אך נספה עם אנשיו בסופת שלגים, ודאגלס מוסון, שנותר לבדו לאחר שחברי משלחתו מתו מקור וממחלה, אך צלח בגפו 160 ק"מ עד שחולץ וניצל. האמינו לי שהיה אפשר לכתוב בנושא עוד שלוש כתבות מרתקות. סקרנים? חפשו וקראו!

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!