בסלון של… מרים פרץ

נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, בשנת 1964 עלתה עם משפחתה לארץ והתגוררה בבאר שבע. נישאה לאליעזר פרץ וקבעה את ביתה בגבעת זאב. אם לשישה ילדים, שניים מתוכם – אוריאל ואלירז – נפלו בעת שירותם בצה"ל. מאז נפילתם היא מרצה לבני נוער ולחיילי צה"ל, ונפגשת עם משפחות שכולות. נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות ה־66 למדינת ישראל, בעלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן, כלת פרס ישראל על מפעל חיים, התמודדה בבחירות לנשיאות בשנת 2021.

זיכרון ילדות משמעותי

בילדותי גרנו ב"מלאח", בגטו של קזבלנקה. זה היה מבנה בצורת ח' עם חצר מסביב. מסביבנו גרו שלוש משפחות ערביות. לכל משפחה היה חדרון קטן, בגודל ארבעה על ארבעה מטרים. גרנו שם שבע נפשות – סבא עיוור בן 70, זוג הורים וארבעה ילדים.

לילה אחד, כשהייתי בת עשר, אבא אמר שהלילה המשיח יגיע, ואסור לספר לשכנים. שאלתי אותו איך נראה המשיח. כילדה הייתי מדמיינת איש לבן, על סוס לבן דוהר. ואבא אמר: יהיו לו סנדלים, חולצה מכופתרת ומכנסיים קצרים. בשעה שתיים בלילה הופיע איש. זה היה השליח של הסוכנות היהודית שלקח אותנו לארץ ישראל. הוא אמר לנו לא להרעיש. יצאנו לרחוב בשקט בשקט, שם חיכה לנו טרנזיט שלקח אותנו לחוף הים. עלינו על אונייה שהפליגה חרישית. כשעלה הבוקר הגענו לגיברלטר, שם ראיתי הרבה משיחים! כולם היו עם סנדלים ומכנסיים קצרים, ודיברו שפה מוזרה, עברית. אנחנו דיברנו מרוקאית. המילים הראשונות שלנו בעברית היו 'ירושלים' ו'שלום'. אני לא אשכח את הלילה הזה.

חוויה שהשפיעה על מי שאת היום

כשהייתי בכיתה ג', במרוקו, התחלתי לעבוד בניקיון אצל המורה שלי. הייתי הכי מאושרת בעולם, כי בבית של המורה שלי היו ספרים, מים זורמים, גז ותנור. הרגשתי שאני רואה עולם. באותם ימים למדתי שאפשר להסתכל על המציאות בשני אופנים: או לרחם על עצמי שאני צריכה לעבוד, או לראות את הטוב. כשהמורה שילמה לי, זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כסף, והייתי יכולה לקבל אחריות על אחרים. קניתי לאחים שלי תירס חם. הרגשתי שמחה שאני נותנת, אפילו עם המעט שיש לי.

"אני מאמין" שמלווה אותך

כל אדם נברא עם בחירה ועם כוח. אדם בוחר איך לקום, אם הוא רוצה לחייך לעולם, אם אכפת לו ממי שיושב לידו בכיתה. הוא בוחר. הניסיונות שה' ניסה אותי – נפילת הבנים שלי, פטירת בעלי – אלו ניסיונות אלוקיים, אבל ההתנהגות שלי היא בחירה שלי. האם אנחנו בוחרים לראות את הטוב שיש בעולם, להתמודד, או לשכב במיטה ולבכות? האם אנחנו מחפשים אשמים לקשיים שלנו (זה בגלל ההורים, בגלל העוני וכן הלאה) או שאנחנו לוקחים אחריות?

נקודה שנייה היא שמחה. היכולת לשמוח היא המנוע של החיים. להעריך את מה שיש לך. אני שמחה שאני שותה נס קפה, שאני נושמת, שאני מצליחה לחבק את הנכדים שלי.

נקודה אחרונה היא האמונה שכשאתה נותן – אתה אף פעם לא חסר. ככל שאתה נותן יותר, כך אתה מתמלא יותר. לחיות חיים של חסד.

מה נותן לך כוח להתגבר על מכשולים

נותנת לי כוח הידיעה שאני חיה במדינה שלי, בבית שלי. אני גאה בילדים שלי. הם חלק מההיסטוריה של עם ישראל. כל כך הרבה נפלו על הגנת המדינה הזאת, והם לא.נפלו סתם. הם נפלו כדי שאני אחיה. האויב לא רצה רק להרוג אותם, אלא גם לשבור את הרוח שלי, אני לא אתן לו את הניצחון הזה. אני רוצה לומר לאויביי: הרגתם את אוריאל ואלירז בגוף, אבל את הרוח, את הערכים שלהם, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – את הרוח לא הרגתם, הרוח שלהם תמשיך.

ספרי על החוויה שלך מהמרוץ לנשיאות. מה את לוקחת ממנו להמשך הדרך?

לא חלמתי אף פעם להיות נשיאה, גדלתי בבית פשוט. לא ראיתי את עצמי יושבת בבית הנשיא ומשתתפת באירועים. התמודדתי על הנשיאות כי ראיתי את עצמי נשיאה בעם, לא בעולם. ראיתי את עצמי מסתובבת בשווקים, באוטובוסים, פוגשת את עם ישראל, מקשיבה ומנסה לסייע, מחזקת את הרוח, יוצרת חיבורים לאחדות. אני עושה את זה כבר 22 שנה, ולפעמים קשה גם לעבוד וגם לעשות את הפעילות הזאת בהתנדבות.

הנכדה שלי שחר אמרה לי שהם התפללו שאני לא אזכה, כי הם רוצים סבתא שתרוץ איתם, שתבשל להם קציצות שהם אוהבים, ולא סבתא שיהיו לידה מאבטחים. היא אמרה לי, סבתא, את לא נשיאת המדינה, אבל את נשיאת הלבבות.  

תחביב בשעות הפנאי

אני אוהבת לשחות, אני שוחה בכל בוקר. אני אוהבת גם לקרוא.

אדם של קיץ או חורף

רק של קיץ, שמש ואור. לא אוהבת עננים וקור.

ספר שאהבת בילדות

בילדותי לא היו לנו ספרים, ההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב, ואבי היה מספר לנו סיפורים בעל פה. בסביבות כיתה ח' התחלתי להתעניין בספרי שואה. דרכם הבנתי טוב יותר שאנחנו צריכים בית לעם.

זמר אהוב

עידן רייכל.

נסיעות או הליכה ברגל

לא אוהבת נסיעות. הליכה ברגל.

מאכל אהוב

אני חולה על עוגות גבינה.

דבר מפתיע שלא ידענו עלייך

לאחרונה עשיתי משהו מצחיק… ראש העיר של ירושלים פנה אליי ושאל אם אני מוכנה להשתתף בקמפיין שמעודד אנשים לבוא לירושלים. עניתי מייד שכן, כי אני אוהבת את ירושלים. במבט לאחור, הייתי צריכה לברר איתו בדיוק מה אני צריכה לעשות בשביל ירושלים… התברר שמה שהייתי צריכה לעשות זה אומגה מעל מגדל דוד! זה מופיע בתשדירים בטלוויזיה וזה מצחיק אותי. אבל מה אני לא אעשה בשביל ירושלים?!

מקור השראה

אימא שלי, איטו ז"ל. אימא הייתה אישה פשוטה שלא ידעה לכתוב, ועסקה כולה בחסד. בכל מקום שבו היה צריך עזרה – היא הייתה נמצאת. היא תמיד הסתפקה במועט. היא הייתה צדקנית – מעולם לא נראתה שערה משערות ראשה.

עם כל הפשטות שלה, היו בה עוצמות. כשהייתה בת 3 התייתמה מאם, וכשהגיעה לפרקה הכירו לה בחור בשידוך. היא גרה אז בהרי האטלס במרוקו, ולא היו אז מכוניות, היו רוכבים על חמורים כדי להגיע מכפר לכפר.

בערב החתונה, אבי החתן העליב את אביה על הנדוניה שהביאה. משפחתה הייתה ענייה והנדוניה פשוטה. אבי החתן צעק: "זה מה שיש לכם? אתם לא מתביישים?". אימא שלי שמעה שמעליבים את אבא שלה, והחליטה שהיא לא תחיה עם משפחה כזאת! היא ברחה בערב החתונה שלה וחצתה ואדיות כדי לחזור לביתה. איזו גבורה! לימים היא התחתנה עם אבי.

אימא שלי גידלה באהבה ילד עם צרכים מיוחדים. הוא היה לי אח מדהים, וקראו לו צ'רלי שלום. צ'רלי נולד עם תסמונת דאון. בימים ההם לא היו מקבלים את הילד השונה כמו היום. לפני 40 שנה, כשמישהו היה רואה את אחי צ'רלי ברחוב, הוא היה עובר למדרכה השנייה. החברה הייתה נגעלת מהילדים האלו ודוחה אותם. אימי לא הייתה מוכנה שמישהו יפגע בילד שלה. הוא חי בבית עד גיל 55, והיא לא הסכימה להכניס אותו למוסד. היא הייתה לביאה, גידלה אותו במסירות, באהבה ובנעימות, ונלחמה שאף אחד לא יפגע בו. היא מקור ההשראה שלי.

כתבות נוספות

אולי יעניין אותך גם

מנוי משולב אותיות וילדים + פנימה עכשיו במחיר משתלם!