חֹדֶשׁ יָמִים לִפְנֵי לָ”ג בָּעֹמֶר הֵחֵל זֹהַר בְּאִסּוּף קְרָשִׁים לִמְדוּרָה בְּעֶזְרַת יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה. כָּל עֵץ שֶׁנֶּאֱסַף הָיָה נִכְנָס לַמַּחְסָן, וְזֹהַר הָיָה מְנַהֵל רְשִׁימָה אֲרֻכָּה וּמְסֻדֶּרֶת שֶׁבָּהּ מָנָה וְסָפַר הַכֹּל. לְמָשָׁל, דּוּדוּ הֵבִיא שְׁאֵרִית מַשְׁקוֹף שֶׁל דֶּלֶת, וְזֹהַר רָשַׁם. יָנִיב מָצָא מַקֵּל מַטְאֲטֵא, שָׁבַר אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם – וְזֹהַר רָשַׁם: שְׁנֵי מַקְלוֹת.
כָּל יוֹם, לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, הָיָה זֹהַר יוֹרֵד לַמַּחְסָן, עוֹבֵר עַל רְשִׁימַת הַמְּלַאי, סוֹפֵר וּמְוַדֵּא שֶׁלֹּא חָסֵר חָלִילָה אֵיזֶשֶׁהוּ קֶרֶשׁ. יָנִיב וְדוּדוּ הָיוּ עוֹזְרָיו הַנֶּאֱמָנִים.
“דּוּדוּ”, פָּנָה זֹהַר לְיָנִיב, “כַּמָּה מַשְׁקוֹפִים יֵשׁ לָנוּ?”
יָנִיב הֵחֵל לַעֲבֹר בֵּין עֲרֵמוֹת הָעֵצִים הַגְּבוֹהוֹת שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הַמַּחְסָן וְהִפְרִיד בֵּין הַקְּרָשִׁים הַשּׁוֹנִים. לְבַסּוֹף נֶאֱלַץ לְהוֹדוֹת, “אֲנִי לֹא מְזַהֶה… מָה זֶה קֶרֶשׁ וּמָה זֶה מַשְׁקוֹף?”
זֹהַר הִזְדַּקֵּף מְעַט, אָחַז אֶת הָרְשִׁימוֹת שֶׁלּוֹ קָרוֹב אֶל חָזֵהוּ, הִבִּיט בּוֹ כְּמוֹ בְּאֶחָד שֶׁלֹּא מֵבִין בְּעִנְיְנֵי מַשְׁקוֹפִים. הוּא מָשַׁךְ מִסְגֶּרֶת עֵץ יְשָׁנָה וְאָמַר: “זֶה מַשְׁקוֹף!”
“אֲבָל לָמָּה חָשׁוּב שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ מַשְׁקוֹפִים?” תָּהָה דּוּדוּ.
“כִּי הֵם עָבִים! הַחָכְמָה הִיא לֶאֱסֹף עֵצִים עָבִים, שֶׁיִּבְעֲרוּ יוֹתֵר זְמַן!”
דּוּדוּ וְיָנִיב הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה. “עַכְשָׁו הֵבַנּוּ”.
“אַתֶּם יוֹדְעִים כַּמָּה קְרָשִׁים אָסַפְנוּ עַד עַכְשָׁו?” שָׁאַל זֹהַר, חִיּוּךְ זָחוּחַ עַל פָּנָיו.
“מֵאָה?” שָׁאַל יָנִיב.
“לֹא!” עָנָה זֹהַר.
“שִׁבְעִים וְאֶחָד?” נִחֵשׁ דּוּדוּ.
“שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם קְרָשִׁים!” אָמַר זֹהַר וּפָסַע לְתוֹךְ הַמַּחְסָן כְּדֵי לְהִתְפָּאֵר בַּעֲרֵמַת הָעֵצִים הַמַּרְשִׁימָה.
כַּאֲשֶׁר הִתְרַחֵק מְעַט, סִנֵּן בְּלַחַשׁ דּוּדוּ, “מָה, הוּא עוֹשֶׂה לָנוּ חִידוֹן תָּנָ”ךְ?”
דּוּדוּ הִבִּיט בְּעֵינָיו שֶׁל יָנִיב וְלֹא אָמַר דָּבָר, כְּדֵי שֶׁזֹּהַר לֹא יִשְׁמַע אוֹתָם, אֲבָל רָמַז לוֹ בְּעֵינָיו שֶׁזֹּהַר לֹא דִּבֵּר אֱמֶת. שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר וּמַקְטִין אֶת מִסְפַּר הַקְּרָשִׁים כְּדֵי לִגְרֹם לָהֶם לֶאֱסֹף עוֹד וָעוֹד. חוּץ מִזֶּה, שְׁנֵיהֶם אָסְפוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר עֵצִים מִמָּה שֶׁזֹּהַר אָסַף. אַךְ זֹהַר הוּא זֶה שֶׁהִסְתּוֹבֵב מְנוֹפֵף בָּרְשִׁימוֹת שֶׁלּוֹ, מְפַקֵּחַ בְּכֹבֶד רֹאשׁ עַל מָה שֶׁנִּכְנָס לַמַּחְסָן, וְרָצָה לְהַרְאוֹת שֶׁהוּא מֶלֶךְ הַמְּדוּרָה. זֹהַר רָצָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַמְּדוּרָה הֲכִי גְּדוֹלָה בָּרְחָבָה, וְלִטְפֹּחַ לְעַצְמוֹ עַל הַשֶּׁכֶם. וְכָל זֶה בִּזְכוּתָם שֶׁל יָנִיב וְדוּדוּ.
דּוּדוּ וְיָנִיב הָיוּ שׁוֹחֲרֵי שָׁלוֹם, הֵם לֹא רָצוּ לְהִתְעַמֵּת מִלּוּלִית עִם זֹהַר, וְלָכֵן שָׁמְרוּ אֶת הַבִּקֹּרֶת שֶׁלָּהֶם לְעַצְמָם, וְהִסְכִּימוּ לְכָל מָה שֶׁאָמַר. אַךְ זֹהַר לֹא יָדַע שֹׂבַע בְּחִפּוּשָׂיו אַחַר קְרָשִׁים. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאַחְיוֹתָיו שֶׁיַּאַסְפוּ גַּם הֵן עֵצִים, כְּדֵי שֶׁאֶת הַמְּדוּרָה יִרְאוּ מִמֶּרְחָק רַב.
אַחְיוֹתָיו סָחֲבוּ קְרָשִׁים מֵאֲתַר בְּנִיָּה קָרוֹב, בְּאִשּׁוּר הַשּׁוֹמֵר כַּמּוּבָן. הַשׁוֹמֵר אָמַר לָהֶן שֶׁהַקְּרָשִׁים רְטוּבִים, אַךְ הֵן לֹא הִתְיַחֲסוּ. כָּל כָּךְ רָצוּ לְרַצּוֹת אֶת זֹהַר.
וַעֲרֵמַת הָעֵצִים בַּמַּחְסָן הָלְכָה וְגָבְהָה.
לִקְרַאת לָ”ג בָּעֹמֶר אִסּוּף הַקְּרָשִׁים לַמְּדוּרוֹת תָּפַס תְּאוּצָה. יְלָדִים בְּרַחֲבֵי הַשְּׁכוּנָה הֵקִימוּ עֲרֵמוֹת עֲנָק מֵעֵצִים. זֹהַר, דּוּדוּ וְיָנִיב תִּכְנְנוּ שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם הַמְּדוּרָה הֲכִי יָפָה וּגְדוֹלָה בַּשְּׁכוּנָה. הֵם הֵכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עֲטוּפִים בִּנְיַר כֶּסֶף. אַבָּא שֶׁל זֹהַר הֵכִין צִנּוֹר מַיִם לְמִקְרֶה שֶׁהָאֵשׁ תֵּצֵא מִכְּלַל שְׁלִיטָה. אִמָּא שֶׁלּוֹ הֵכִינָה כִּסְאוֹת.
הִגִּיעָה שְׁעַת הַדְלָקַת הַמְּדוּרָה. זֹהַר הָלַךְ לִקְרֹא לְדוּדוּ וְיָנִיב, אַךְ אֲבוֹי: הֵם בְּדִיּוּק יָצְאוּ עִם הוֹרֵיהֶם לִשְׁכוּנָה אַחֶרֶת, לְבִקּוּר קָצָר בַּמְּדוּרָה שֶׁל בֵּן. הֵם בִּקְּשׁוּ מִזֹּהַר שֶׁיְּחַכֶּה לָהֶם עַד שֶׁיַּגִּיעוּ, וְרַק אָז יַדְלִיקוּ יַחַד אֶת הַמְּדוּרָה.
זֹהַר פָּסַע בַּחֲזָרָה לָרְחָבָה הַגְּדוֹלָה, לַעֲרֵמַת הָעֵצִים, קְצָת כּוֹעֵס אַךְ גַּם קְצָת שָׂמֵחַ: דּוּדוּ וְיָנִיב אָסְפוּ עֵצִים, אַךְ זֹהַר לְבַדּוֹ יֵהָנֶה מֵהַבְעָרַת הַמְּדוּרָה! הוּא לֹא יְחַכֶּה לָהֶם, הֶחְלִיט כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לָעֲרֵמָה שֶׁלּוֹ. לִשְׁפֹּךְ נֵפְט, לִזְרֹק גַּפְרוּר… הֵם יְפַסְפְסוּ אֶת הַכֵּיף הַזֶּה!
זֹהַר הֵחֵל לְהַדְלִיק אֶת הַמְּדוּרָה, אַךְ הַקְּרָשִׁים לֹא הִתְלַקְּחוּ. בָּאֹפֶק נִרְאוּ הַרְבֵּה מְדוּרוֹת עֲנָק, רֵיחַ שְׂרֵפוֹת וְעָשָׁן נִשָּׂא בָּאֲוִיר, אַךְ הַמְּדוּרָה שֶׁל זֹהַר טֶרֶם בָּעֲרָה.
אַבָּא שֶׁל זֹהַר תָּחַב עִתּוֹנִים יְשָׁנִים בֵּין הַקְּרָשִׁים, אֲבָל הָעֵצִים לֹא נִצְּתוּ.
“מָה קוֹרֶה כָּאן?” שָׁאַל.
זֹהַר וְאָבִיו הִתְחִילוּ לִבְדֹּק אֶת עֲרֵמַת הַקְּרָשִׁים בְּחִפּוּשׂ אַחַר תַּקָּלָה אוֹ בְּעָיָה, וְאָז הָאֲחָיוֹת נִזְכְּרוּ בַּקְּרָשִׁים הָרְטוּבִים שֶׁהֵבִיאוּ מֵאֲתַר הַבְּנִיָּה. זֹהַר נֶאֱנַח, וְיָדַע שֶׁאֵין לוֹ מָנוֹס מִלְּפָרֵק אֶת הַמְּדוּרָה וּלְמַיֵּן אֶת הַקְּרָשִׁים.
הוּא פִּזֵּר אֶת הַמְּדוּרָה, עָבַד וְסִדֵּר, וְסָחַב אֶת הַקְּרָשִׁים הַלַּחִים הַחוּצָה. לְאַחַר מִכֵּן הוּא הָיָה צָרִיךְ לְהַרְכִּיב אֶת הַמְּדוּרָה מֵהַהַתְחָלָה.
לְצַד הָרְחָבָה עָצְרָה מְכוֹנִית מֻכֶּרֶת, וְדוּדוּ וְיָנִיב יָרְדוּ מִמֶּנָּה.
זֹהַר הָיָה עַתָּה עָיֵף וּמְלֻכְלָךְ מֵהָאָבָק וְהַנְּסֹרֶת, וּשְׁרִירָיו כָּאֲבוּ.
דּוּדוּ וְיָנִיב חָצוּ אֶת הַרְחָבָה בֵּין כָּל שְׁאָר הַמְּדוּרוֹת הָאֲחֵרוֹת, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ אֶל זֹהַר הֵם שָׂמְחוּ מְאוֹד:
“תּוֹדָה, זֹהַר, שֶׁחִכִּיתָ לָנוּ!” אָמַר יָנִיב.
“אַתָּה חָבֵר אֲמִתִּי!” הוֹסִיף דּוּדוּ.
זֹהַר לֹא הֵשִׁיב, וְהוֹדָה בְּלִבּוֹ לְאַחְיוֹתָיו עַל שֶׁאָסְפוּ קְרָשִׁים רְטוּבִים וּבְלִי לְהִתְכַּוֵּן לִמְּדוּ אוֹתוֹ שִׁעוּר חָשׁוּב בְּכָבוֹד לַחֲבֵרָיו.
בְּאוֹתוֹ עֶרֶב הָיְתָה הַמְּדוּרָה שֶׁלָּהֶם הַגְּבוֹהָה וְהַיָּפָה מִכָּל הַמְּדוּרוֹת שֶׁבָּעֲרוּ מִסָּבִיב.
מאת הרצל סלמן
