הודיה בת ה-28 נולדה בסוף החודש השישי במשקל נמוך מקילו. התינוקת הפגה הקטנה שבה לביתה שלושה חודשים אחרי הלידה. בגיל 10 חודשים היא חלתה בדלקת קרום המוח. לאחר מכן הוריה התבשרו כי היא לוקה בשיתוק מוחין, עם פגיעה מוטורית ברגליים.

עוד בילדותה, כשהייתה מאושפזת תקופות ארוכות בבתי חולים, גמלה בליבה ההחלטה להפוך יום אחד ממטופלת למטפלת. “במהלך הילדות שלי עברתי חמישה ניתוחים אורתופדיים. הראשון היה בגיל 5 ועוד ארבעה בין גיל 10 ל-15, ובין ניתוח לניתוח הייתי מאושפזת הרבה זמן במחלקה האורתופדית לילדים”, מספרת הודיה ל“אותיות וילדים”. 

“באגף השני הייתה המחלקה הנוירולוגית לילדים, ותמיד הסתקרנתי לגבי הילדים באגף הזה. שם נזרע בליבי הרצון להיות רופאה נוירולוגית לילדים. מאז לא חשבתי שאהיה משהו אחר מלבד רופאה, למרות שידעתי לאורך הדרך שקשה להתקבל לתחום, קיוויתי שבעזרת ה’ הכול יסתדר.

“עברתי 4 ניתוחים רצופים בין גיל 10 ל-15, והייתי אומרת לעצמי שהקב”ה מעביר אותי את זה כדי שאני אדע להיות רופאה יותר טובה”.

עם האמונה והרצון העז בליבה, הודיה החלה לכוון את עצמה למטרה, אבל בלי יותר מדי דיבורים. “אני לא אדם של הצהרות, אני יותר בקטע של לעשות.

“יש אנשים שמכריזים, ‘אני ואני ואני’, ‘אני אעשה ככה וככה’, ולא תמיד מתאמצים כדי להשיג את המטרה. אני משתדלת לא לצאת בהכרזות, וכך גם בנוגע לרצון ללמוד רפואה. אני משתדלת כל הזמן בחיים לשים לעצמי מטרות, ואני לא מצהירה עליהן. אני מנסה, משתדלת ועובדת עם עצמי, ופחות מדברת על זה”.

קשה לי ללכת, אבל לא קשה לי ללמוד

עד גיל 4 נשארה הודיה בבית עם אימה, שהפסיקה לעבוד והתמסרה לטיפול בה. הוריה התנגדו בכל תוקף לשלוח את הודיה לגן של חינוך מיוחד, היות ואין לה כל מגבלה שכלית. התנגדו והצליחו. “למרות שיש לי נכות, לא גדלתי בצילה. היו לי עוד אחים בבית וגדלתי בסביבה שבה בוודאות ידעתי מגיל צעיר שאני שונה, אבל זה לא אמור להפריע. נכון שאולי קשה לי ללכת, אבל לא קשה לי לחשוב או ללמוד”. 

בבית הספר היסודי הילדים לא הקלו על חייה והיא הייתה נתונה להחרמות רבות. היו כאלו שאף חיקו את ההליכה שלה. “לא היו לי חברות טובות בתקופה ההיא”, מספרת הודיה בלי למצמץ. “היה לי מאוד קשה חברתית, ואז כל הזמן הייתי אומרת לעצמי, ‘אבל יצא ממני משהו, אני יודעת מה אני רוצה לעשות’. 

“כשעברתי לאולפנה הרגשתי שהמצב הזה חייב להשתנות. ביסודי הייתה לי סייעת צמודה, שיש לכל ילד בעל בעיה רפואית. מאוד רציתי להתפתח חברתית, וביקשתי מהוריי שכשאעבור לאולפנה כבר לא תהיה לי סייעת. בתחילה הם לא הסכימו, אבל מצד שני גם לא הייתה להם כל כך ברירה, כי היה לי מאוד קשה חברתית והם לא רצו לפסול משהו שאולי יוכל לעזור”.

כבר ביום הראשון באולפנה למדה הודיה שיעור לחיים, כששמה לב שכל העיניים מתמקדות בה. באותו רגע היא הבינה “שבין אם יש לך קביים או אין לך קביים, בין אם יש לך סייעת או אין לך סייעת, כל זה לא משנה. אני נראית שונה, ואנשים ישר מתייחסים לזה.

“קיוויתי שזה ישתנה. כששתי בנות שאלו אם הן יכולות ללמוד איתי למבחן כמה שבועות אחרי תחילת הלימודים, שמחתי בהצעה שלהן, וראיתי הזדמנות פז להכיר סוף סוף חברות. כשהן באו אליי, לאחר שפטפטנו ועניתי על שאלותיהן בנוגע למה יש לי ואיך זה לעבור ניתוח, פתחנו את מחברות הלימוד, ואז הן התחילו להקריא לי את החומר”. הודיה המופתעת אמרה להן שהיא יודעת לקרוא, הרי בכל זאת הן כבר בכיתה ז’. “הן כל כך הופתעו מזה שאני יודעת לקרוא ושאלו אותי, מה שיש לך זה לא פיגור?

“גם לאנשים בעלי בעיה קוגניטיבית צריך להתייחס בכבוד, כמו לכל אדם”, מדגישה הודיה. “באותו הרגע עניתי לבנות שברוך ה’ אין לי פיגור, ואני יכולה ללמוד כמו כל אחד אחר.

“עשינו את המבחן וקיבלתי 107 מתוך 110 (היה בונוס, ד”ש). אני אף פעם לא משווה ציונים, אבל במבחן ההוא זה היה חשוב לי, אז שאלתי בנות אחרות כמה הן קיבלו, והיו פערים גדולים. סיפרתי לכולן שקיבלתי 107, והן הופתעו. מאותו הרגע כולן ידעו שלהודיה אוליאל אין פיגור שכלי.

“אנשים מזלזלים במי שנראה להם שונה. פעמים רבות אנשים התייחסו אליי כאילו אני טיפשה או שיש לי פיגור. כל זה עבר לידי, כי בבית הייתי ילדה מאוד אהובה והמשפחה שלי היא משפחה מדהימה, אז זה לא אכל אותי מבפנים”.