“דווקא בכלא הייתי חופשי”
כשהיה ילד בברית המועצות לשעבר, חלם להיות אלוף העולם בשחמט. אבל אז גילה את משמעות היותו יהודי, ונאבק ללא פחד במשטר הסובייטי, למען אחָיו. בתום תשע שנים בכלא הקשוח, ובהן מאות ימים בסיביר, שם פתח ספר תהילים לראשונה, יצא נתן שרנסקי לחופשי. שיחה מרתקת עם אסיר ציון המפורסם ביותר, שהיום הוא יושב ראש הסוכנות היהודית בארץ ישראל
לפני שאנחנו מתחילים בראיון, מבקשת הדס הצלמת מנתן שרנסקי להצטלם. “הנה, את יכולה לצלם אותי כאן”, אומר האיש הצנוע, שסיפור חייו יכול לאכלס בהצלחה כמה ספרי מתח. שרנסקי נעמד ליד תמונה קטנה ומסביר לנו, “זה הבניין של הקג”ב בברית המועצות לשעבר. בבניין הזה היו הסוהרים אומרים לי כל הזמן, ‘אתה לא תצא בחיים’. אז הנה, פה אני מצולם ליד הבניין, עשרות שנים אחרי, עם המשפחה שזכיתי להקים מאז, אשתי, ילדיי, חתניי ונכדיי”.
זהו סיפור חיים בלתי נתפס. אם לא היינו רואים בעינינו את האיש, ויודעים עד כמה הוא אמתי, היה קשה להאמין לו. זהו סיפור של ילד שגדל בלי לדעת מה זה אומר להיות יהודי. “החבאנו את העובדה שאנחנו יהודים, לא ידעתי מה זה בר מצווה או מה זו ברית מילה”, הוא אומר לי היום.
בצעירותו הבין שהדרך לנצח היא לא להתחבא, אלא דווקא ללכת בראש מורם, לכן ארגן את המאבק של יהודי ברית המועצות בשלטונות, שאסרו עליהם כל גילויי יהדות.
בגלל שנאבק ללא פחד למען אחיו, נעצר ונכלא. תשע שנים היה כלוא בכלא הסובייטי, מהן ארבע מאות וחמישה ימים (!) בצינוק הסיבירי, הידוע לשמצה. “הצינוק הוא חדר קטן, גודלו שני מטרים רבועים. מאד קר בו. כשיורד שלג הוא חודר לתוך התא. אין שם שום לבוש חם. רק חולצה ומכנסיים דקים שנותנים לך. שלוש פעמים ביום נותנים כוס מים חמים ופרוסת לחם. יש חושך ואין עם מי לדבר. אתה לבד ואין לך מה לעשות”, הוא מתאר.
דבר לא שבר את היהודי האמיץ, והוא המשיך לדבוק במטרותיו למען מיליוני יהודים, אשר חיו תחת המשטר הסובייטי המאיים. איש לא הצליח לשבור את נפשו ואת רוחו האיתנה. לבסוף, כנגד כל הסיכויים, ניצח ויצא לחופשי, ובעקבותיו אסירי ציון רבים. אך בל נקדים את המאוחר, ונתחיל מההתחלה.
כשהיית ילד, מה חלמת להיות כשתהיה גדול?
“רציתי להיות אלוף העולם בשחמט. רציתי לנצח את כל האנשים שיותר גבוהים ממני”, אומר שרנסקי בחיוך. אמנם הוא נמוך בממדיו אך גבוה בעוז רוחו. “אפילו פיתחתי לי תיאוריה, שככל שהאדם גבוה יותר – אנצח אותו יותר מהר”.
פתאום אתה מגלה שיש עם ישראל
שרנסקי הצעיר, שנקרא אז בשמו הרוסי, אנטולי בוריסוביץ, הצטיין בשחמט, אך כבר בגיל שתים עשרה הבין שאלוף העולם הוא לא יהיה. “גרנו בפרובינציה, ולא במרכז, ולא היה לי סיכוי להגיע למקום הראשון בלי המאמנים הכי טובים בעולם. אז התחלתי לחפש איפה אני כן יכול להיות מספר אחת. זה היה המסר מההורים שלי תמיד, בגלל שאתה יהודי, אתה חייב להיות הכי טוב במקצוע שלך, על מנת לשרוד בחיים של אנטישמיות”.
מתי “נדבקת” ברעיון הציוני?
“במלחמת ששת הימים. לא ידעתי שום דבר לפני כן על יהדות או על ארץ ישראל. לא שפה, לא היסטוריה, לא מסורת. פתאום, במלחמה נחשפתי לתעמולה אנטי-ישראלית. כל אחד סביבך קושר אותך לארץ ישראל ומאשים אותך במה שקורה שם. אז רציתי להבין את הקשר הזה, והתחלתי לקרוא במחתרת את ההיסטוריה של העם היהודי.
“פתאום נהיה לי ברור שההיסטוריה שלי לא מתחילה במשטר הקומוניסטי אלא עוד ביציאת מצרים, ואני עצמי ממשיך להיות במצרים. קראתי על אנשים בגילי שעשו את ההיסטוריה המרתקת, הזו ורציתי להיות חלק ממנה. פתאום גיליתי שיש עם יהודי ושיש מדינת ישראל, שמוכנה לשלוח מטוסים לסוף העולם רק כדי לעזור ליהודי בצרה”.
שרנסקי בן העשרים ואחת, שכבר היה אז פיזיקאי מצליח ובעל תואר במתמטיקה, החל את פעילותו, הצטרף לארגון זכויות אדם, והפך לדוברם העיקרי של אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים. עד מהרה הפך למנהיג התנועה הציונית בברית המועצות. “ניסינו לשמוע רדיו מארץ ישראל, למרות השיבושים, והתחלנו לפעול”. במשך השנים התחתן. אשתו אביטל עלתה לארץ ישראל בתקווה שבעלה, שהיה מסורב עליה, יקבל אישור עלייה במהרה ויצטרף אליה. אך במקום לעלות לישראל ולהקים משפחה, שרנסקי נעצר בידי הקג”ב הסובייטי בחשד בגידה, ריגול למען ארצות הברית והסתה אנטי סובייטית. מה שהתברר לאחר מכן כהאשמת שווא.
והעיקר – לא לפחד כלל
תשע שנים הוא בילה בכלא, במחנות מעצר ובמחנות עבודה. “לצינוק מכניסים אסירים מסוכנים, שרוצים ‘להרגיע’ אותם, שיפסיקו בפעילות שלהם. המטרה היא לשבור אותם. רשמית, אסור לכלוא אסיר בצינוק יותר מחמישה עשר ימים, אבל כאסיר ציון היו מחזיקים אותי שם במשך מאות ימים”.
מה החזיק אותך בתנאים קשים אלה כל כך הרבה זמן, בלי להתייאש?
“השחמט מאד עזר לי. ידעתי לשחק שחמט בראש, בלי לוח. נגד עצמי. וכל הזמן ניסיתי לשפר את המהלכים של הצד השני. הייתי מנצח בכל פעם. שיחקתי כך אלפי משחקים. כך השתפרתי בשחמט, וזה גם נתן לי כוח לשמור על שפיות.
“אהבתי גם לשיר שירים בצינוק. אנשים לא אוהבים שאני שר, ובבית סוהר על פי חוק צריך להיות בשקט, אבל לא היה לי מה להפסיד. הייתי צועק בקול רם, בעברית: ‘כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל!’ והסוהרים היו משתגעים. הם גם לא הבינו מה אני שר”.
מה עוד חיזק את רוחך?
“כל הזמן חיזקתי את עצמי בכך שהזכרתי לעצמי מדוע אני שם. שאני לא סתם יושב שם, אלא שאני חלק ממאבק היסטורי נגד אימפריית הרשע, שהיא פרעֹה של ימינו. שאני נמצא במרכז המאבק, וגורל מאבקם של מיליוני יהודים תלוי במאבק שלי. חיזקתי בי את תחושת האחריות, וזה נתן לי את הכוח לומר בכל יום, ‘לא’ לקג”ב”.
מה הם רצו ממך בעצם?
“המטרה שלהם הייתה לשבור אותי. שאכנס מסיבת עיתונאים ואגנה את ישראל ואת הציונות”.
האם הצלחת לשמור על סממנים יהודיים בכלא?
“אלוקים היה מאד נוכח אתי בכלא”, הוא מספר בהתרגשות. “כמה ימים לפני שעצרו אותי קיבלתי, דרך תייר, ספר תהילים מאשתי, שהייתה בארץ ישראל. היא כתבה לי שהיא הסתובבה אתו בכל העולם, וכעת יש לה הרגשה שהוא צריך להיות אצלי. כשנעצרתי, לקחו אותו ממני יחד עם כל החפצים שלי. רק אחרי שלוש שנים קיבלתי אותו בחזרה, בצירוף מברק שבו הודיעו לי שאבא שלי נפטר. החלטתי ללמוד לקרוא בספר, למרות שעד אז לא פתחתי תהילים ולא הבנתי מה כתוב שם. לא ידעתי איפה מתחיל פסוק ואיפה הוא מסתיים. ידעתי עד אז בערך אלף מילים”. אחרי הרבה מאמצים ונחישות רבה, שיש לשרנסקי ממנה בשפע, הצליח להבין פסוק אחד במלואו. היה זה הפסוק: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי”. “הייתה לי הרגשה שכולם, מדוד המלך ועד אשתי, באו לחזק אותי באותו הרגע”, הוא מתרגש.
בבוקר בכלא, בערב – בכותל המערבי
לימים, כתב שרנסקי את ספרו האוטוביוגרפי, “לא אירא רע”, ובו הוא מספר על תקופת שהותו בכלא. הוא מספר כי דווקא בכלא חש חופשי, כיוון שאמונתו נותרה חופשית.
באמת לא פחדת?
“להתגבר על הפחד זה תהליך. להגיד בפומבי משהו נגד עמדות השלטון למשל, זה מפחיד, אבל אתה מתגבר כי אתה רוצה ללכת לארץ ישראל או לצאת להפגנה. ודאי שיש פחד. כאשר עצרו אותי והאשימו אותי בבגידה במולדת ואמרו שיוציאו אותי להורג, פחדתי. אבל הבנתי שהם רוצים שהמטרה שלי תהיה רק לשרוד, ואז הפחד ישתק ויכניע אותי. הם רוצים להפוך אותי לעבד. אבל אני, דווקא כשהייתי מדען, הייתי עבד סובייטי. בתוך הכלא הייתי חופשי. הפכתי לאסיר חופשי כי לא נכנעתי לפחד והמשכתי להאמין באמונתי”.
לאחר שתים עשרה שנים של מאבק עיקש, שהובילה אשתו, בעזרת יהודים מכל העולם, והתגייסות כנסת ישראל שתבעה את שחרורו וגם נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, שאמר: “העם שלי מאמין לאיש ההוא”, שוחרר אסיר ציון המפורסם ביותר, נתן שרנסקי בטקס בינלאומי מרגש. מאבקו העיקש נשא פרי ואחריו השתחררו כל אסירי ציון. נפל מסך הברזל של רוסיה ומיליוני יהודים יצאו מברית המועצות לחופשי.
הוא לא ישכח את היום הזה לעולם. הוא קיבל לתאו פרות וירקות טריים והבין שהיום הגדול הגיע, והוא עומד להשתחרר. “לקחו אותי ממש מהגיהינום וזרקו אותי לגן עדן. בבוקר הייתי בבית הסוהר של הקג”ב, בצהריים נפגשתי עם אשתי, אחרי שתים עשרה שנה שלא התראינו, ובערב היינו כבר בכותל המערבי בירושלים, יחד עם כל עם ישראל”. מיד כשהשתחרר, ביקש שיקראו לו בשמו העברי, נתן.
מה אתה חש היום כלפי אסירים דוגמת יונתן פולארד?
“היינו עם אשתי אצל יונתן פולארד לפני כעשר שנים. הסיפור שלו זו טרגדיה. המצב הזה מאד לא מוצדק. הרבה זמן לקח ליהודים בעולם להתאחד ולהסכים שצריך להילחם על שחרורו. אני מאד מקווה שאנחנו בשלבים האחרונים של המאבק”.
בישראל הפכת לאישיות נערצת. כיהנת בכנסת ובממשלה (שר הפנים, שר הכלכלה והמסחר, שר הבינוי והשיכון ועוד), היית סגן ראש הממשלה, ואפילו ביקשו שתהיה מועמד לנשיאות המדינה. כיום אתה מכהן כיושב ראש הסוכנות היהודית. מה אתה מרגיש היום כשאתה נזכר בימיך החשוכים בכלא?
“זו הרגשה טובה, שחרור פנימי שלי ושל עם ישראל. למעשה, אין הבדל רב בין אם אתה אסיר ציון, פעיל עלייה, עולה חדש, שר בישראל או יושב ראש הסוכנות. כל אלו הם תארים, כלים. מדובר באותו המאבק, איך להיות יהודי חופשי ועם חופשי בארץ ובעולם. אני שמח שניתנו לי בחיי כל כך הרבה אפשרויות להשתתף במאבק למען עם ישראל”. בישראל נולדו להם שתי בנות. “כשנולדה בתי הראשונה, רחל, הדבר הראשון שעשתה אמא שלי היה לקחת את התמונה שלה ולשלוח למנהל בית הסוהר שהייתי כלוא בו. היא הרגישה שזה הניצחון. גם אני מרגיש שארבעת הנכדים שלי הם סמל האופטימיות וניצחון המאבק שלנו. והעובדה שיש היום מיליוני יהודים בארץ ישראל, וברית המועצות כבר לא קיימת, אומרת הכל”.
מאת עדי אהרון
